ויקטור לוי

ויקטור לוי נולד באלכסנדריה ב- 9.10.1932 למשפחה אמידה. האב נולד באלכסנדריה והיה מנהל בכיר בחברה ליבוא כימיקלים. האם, ילידת מצרים, בת למשפחת רבנים שמוצאה מיפו. ההורים ניהלו בית מסורתי. ויקטור למד בבית ספר התיכון היהודי הצרפתי ובמקביל היה פעיל בתנועת 'החלוץ'. עם פרוץ מלחמת השחרור במאי 1948 ירדה התנועה למחתרת ורבים ממדריכיה ופעיליה נעצרו. ויקטור התכוון לעלות ארצה ולהצטרף לחבריו בתנועה אשר נעצרו וגורשו, והקימו בארץ את קיבוץ יראון בגליל העליון. הוריו התנגדו והוא החליט להישאר במצרים וללמוד אגרונומיה, בתקווה שהידיעות שירכוש יסייעו לו בארץ.
ויקטור הכיר את ארוסתו סוזן קאופמן באולפן המחתרתי לעברית שהקימו צעירי הקהילה בבית הספר היהודי. סוזן הייתה בת יחידה להורים יוצאי רוסיה והם התעתדו לעלות ארצה ב-1951. ויקטור צירף את סוזן לתנועת 'דרור' (לאחר קום המדינה ולאחר המאסרים והרדיפות התפרקה תנועת 'החלוץ הצעיר' והוקמה תנועת 'דרור'), והשניים התאהבו והחליטו להינשא בארץ לאחר שוויקטור יסיים את הבחינות ויעלה אף הוא ארצה. בפועל הם נישאו רק 17 שנים מאוחר יותר.
עם קום המדינה הייתה במחלקת המודיעין שבמטה הכללי של צה"ל יחידה מבצעית אחת – יחידה 131, שנועדה לפעול במשימות מודיעין במדינות ערב בעיקר במלחמה (רק בסוף 1953 הפכה המחלקה לאגף במטכ"ל). בשנת 1951 נשלח למצרים סרן אברהם דר, קצין ביחידה, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם במשימות איסוף מידע במסגרת היחידה. אברהם דר נעזר בפעילים ציונים ובאנשי המוסד לעלייה ב' כדי לאתר צעירים מתאימים. עובדיה דנון, פעיל המוסד לעליה ב' באלכסנדריה, המליץ על ויקטור. ויקטור נפגש עם אברהם דר ומשהבין כי מדובר בתרומה ביטחונית למדינת ישראל לא היסס והביע את הסכמתו להצטרף לרשת. הוא נדרש להתנתק מהתנועה שהייתה כה חשובה לו ועשה זאת בכאב רב. אברהם דר גייס צעירים נוספים בקהיר ובאלכסנדריה, והם אורגנו בשתי חוליות מקומיות. מאז עטו ויקטור וחבריו מסווה של צעירים הוללים המנותקים מהתנועה ומזרמי הציונות.
בספטמבר 1951 הגיע ההודעה כי על ויקטור לצאת להכשרה בארץ. בהיותו בוגר הפקולטה לחקלאות נרשם להשתלמות באוניברסיטת פריז כסיפור כיסוי. עם חזרתו אמור היה ויקטור להחליף את שמואל עזר כמפקד התא הוא הגיע לפריז באוקטובר, ובדצמבר הותרה כניסתו ארצה. בארץ פגש את סוזן ארוסתו אשר נדהמה לגלות כי אינו מתעתד להישאר בארץ. הוא הבטיח לה כי בתום שנתיים של שליחות (שהסווה כפעילות בארגון עלייה במצרים) יחזור ואז יינשאו. בתום ההכשרה כעבור מספר חודשים שב לפריז ומשם למצרים. במהלך ההכשרה הכיר את ד"ר משה מרזוק, ראש התא בקהיר, שאף הוא הגיע להכשרה. והם התיידדו והיו לבני בית אצל סוזן. בשיחת הסיכום עם מפקד יחידה 131 הבהיר לו המפקד כי הוא יוצא למשימה מסוכנת וכי הוא יכול להחליט שלא לחזור למצרים, אולם ויקטור אמר כי התנדב למשימה ואין בכוונתו לחזור בו.
החלטת ממשלת בריטניה ב-1954 להוציא את צבאה ממצרים עוררה בארץ חששות כבדים. מישהו באמ"ן הציע לחבל בחשאי במתקנים בריטיים ואמריקניים במצרים וכך לגרום לבריטים לשקול מחדש את החלטתם. אברי אלעד, קצין מיחידה 131, נשלח להפעיל את החוליה באלכסנדריה. החוליה הקהירית הייתה מושבתת אחרי שחודשים אחדים לפני כן התפטר מפקדה, ד"ר משה מרזוק, ולא מונה איש במקומו.
ויקטור, שכבר היה מפקד התא באותה עת, השתתף בשתי פעולות שגרמו לשרפות קלות ללא פגיעה בנפש. הפעולה השלישית נקבעה ל-23 ביולי, יום השנה להפיכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. מטען החבלה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנסון על מדרגות קולנוע 'ריו' באלכסנדריה והוא נעצר מיד. ויקטור, שהיה עימו, הצליח להתחמק ואף להגיע לדירת המסתור כדי להעלים חומרים מסגירים, אולם נעצר עם הגיעו לביתו. חברי שתי החוליות נעצרו בתוך ימים אחדים והועמדו לדין. היחיד שלא נעצר היה מפקדם, אברי אלעד. לימים התברר כי בגד בפקודיו והסגירם לידי המודיעין המצרי.
חברי החוליות נחקרו באכזריות. בתום החקירות נשפטו במשפט ראווה. התוצאות היו מרות. ד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל עזר נדונו למוות בתלייה, פיליפ נתנסון וויקטור לוי למאסר עולם, רוברט דסה ומרסל ניניו ל-15 שנות מאסר ומאיר מיוחס ומאיר זפרן ל-7 שנות מאסר. אלי נעים וסזאר כהן זוכו. כל האסירים הגברים נדונו גם לעבודת פרך.
התנאים בכלא היו קשים מנשוא בייחוד בתחילת הדרך, כשלמדו להסתגל ונדרשו לעבודת פרך במחצבה. מכיוון שנכלאו יחדיו חיזקו ועודדו איש את רעהו. לאחר תקופת עבודת הפרך השתפר מצבם. באחד הימים רצה מפקד הכלא ליפות את חצר הכלא לקראת ביקור מכובדים, ונזכר כי ויקטור הינו אגרונום. הוא מינה אותו לגנן של כלא טורה, וויקטור טיפח גינה ואף גן ירק, כשהוא נעזר בהוריו לרכישת זרעים. אחת לשבוע נהג להביא זר פרחים לתא, מחווה ששיפרה את הרגשת האסירים. בתקופה זו הוא התחבב על קצין חדש בדרגת רב סרן, שרוב האסירים סלדו מפניו בשל קנאותו הדתית ואכזריותו. הקצין כה סמך על ויקטור עד שבעת ששפט אסירים והענישם במלקות היה מבקש מוויקטור שיאשר שנעשה משפט צדק. מדי פעם הצליח ויקטור אף להפחית בעונשם של אסירים.
אך לא רק בזכות הגינה קנה לו ויקטור מעמד בכלא. הוא הקים ברווזייה, התקין מדגרה ובית אימון. הוא הזין את הברווזים והאפרוחים משיירי המזון במטבח, שנטחנו לשם כך. הברווזייה הייתה למפעל ענק שהשתרע על פני שטח גדול, ומקור גאוותו של מפקד הכלא, שהציג אותה בפני כל האורחים החשובים ובפני מפקדי כלא אחרים. כולם באו ללמוד כיצד 'הופכים זבל לבשר'. העבודה בברווזייה, שמוקמה סמוך לחומת הכלא, אפשרה לוויקטור להסתובב בחצר הכלא באופן חופשי יחסית והוא החל לרקום יחד עם חבריו תכניות בריחה. החברים חששו תמיד לגורלם, חששו מפני התנכלויות, הלשנות וחיפושים, ובה בעת ביססה תרומתם לכלא את מעמדם. ויקטור אף זכה ליחס מיוחד מצד אחד ממפקדי הכלא (בשנים האחרונות לשהייתם בו) עד שאפילו סוהרים פנו אליו למען יתערב למענם אצל המפקד.
המרגל הישראלי וולפגנג לוץ, שישב איתם בכלא בשנתיים האחרונות, כתב בספרו 'שליחות בקהיר' כי לוויקטור לוי היה מעמד מיוחד בזכות אישיותו החזקה וכי שימש מעין מנהל פנימי של הכלא. אסירים וסוהרים נשמעו לו.
ויקטור לוי, רוברט דסה, מרסל ניניו ופיליפ נתנזון השתחררו מהכלא בפברואר 1968 בעסקת חילופי השבויים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר הגעתו ארצה קיבל ויקטור דרגת רב סרן בחיל המודיעין, ומאוחר יותר הועלה לדרגת סגן אלוף.
עם הגעתו ארצה נפגש ויקטור עם סוזן אהבת נעוריו וכעבור זמן קצר הם נישאו ונולדו להם שתי בנות.
בשנת 1976 פרסם העיתונאי אביעזר גולן את ספרו 'מבצע סוזאנה' ובו הביא את סיפורם של הארבעה.
כאשר חזר לארץ השלים ויקטור את לימודיו וסיים תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בפקולטה לחקלאות.
בהמשך דרכו עבד בחברות כמו טבע ולאחר מכן גם בכימיכלים לישראל.
כיוון שהיה מאד מוכשר במקצועו וידע מספר שפות על בוריין נשלח גם כנציג החברות להקים ולנהל סניפים בחול. בשנת 1980 נשלח מטעם חברת טבע להקים סניף ישראלי בקניה שבאפריקה בה שהה עם אשתו ושתי בנותיו טליה וליאורה כארבע שנים. לאחר מכן גם נשלח לברזיל ולהולנד מטעם חברת ברום כימיכלים לישראל. בהולנד שהה כשבע שנים .
ויקטור לוי נפטר באוגוסט 2003. 'הוא היה קרן אור במקום החשוך ההוא' ספד לו חברו רוברט דסה, 'האופטימיות שלו שמרה על השפיות שלנו'. מרסל ניניו-בוגר ציינה כי לא הייתה בו טיפת מרירות. העיתונאי דוד זהר מעיתון מעריב ציטט את ויקטור שאמר 'איני מצפה לגמול בעד מה שעשיתי ובעד השנים הרבות שישבתי בכלא. עשיתי הכול בהכרה מלאה בתוקף היותי ציוני החייב לפעול למען מדינת ישראל. העובדה שהיום אני נמצא כאן היא בשבילי הגמול העיקרי על כל מעשי'.

מקורות: אביעזר גולן, מבצע סוזאנה: הסיפור המלא של נידוני "הפרשה", ירושלים 1976
זהר דוד, מעריב, 14.11.1971
אורי דרומי, הארץ, 11.9.2003