ד"ר משה מרזוק

משה בן רחל (לבית מנשה) ולִיטוֹ (אלי) אבראהים מרזוק נולד בקהיר בט"ו בטבת תרפ"ז (20 בדצמבר 1926). מדי שבת השתתף בתפילות בבית הכנסת של עדתו הקראית, וישב ליד סבו, הרב משה בן רבי אברהם מנשה. מצעירותו חונך לאהבת עמו וארץ ישראל, היה פעיל באימוני ה'הגנה' מלאחר תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945.

משה סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבתי ספר ממשלתיים. בשנים 1944–1950 למד רפואה בבית החולים האוניברסיטאי 'קַצְר אלְעֵינִי' של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה על שם פואד הראשון בקהיר, והתמחה ככירורג מרדים. תחילה עבד בבית החולים האוניברסיטאי (1950), אחר כך בבית החולים לעיניים בגיזה (1951), ולבסוף בבית החולים היהודי בקהיר. תוך זמן קצר יצא לו שם של רופא מוכשר ורגיש. בקיץ 1954 ביקש באמצעות מכר בשוויץ להתקבל ככירורג בקופת החולים הכללית בישראל ובקשתו נענתה בחיוב.

ביוני 1948, שבועות אחדים לאחר קום המדינה, החדירו אנשי 'האחים המוסלמים' שתי עגלות גלידה ממולכדות לרובע היהודי (חַארַת אלְיַהוּד) בקהיר, אחת לאזור שבו התגוררו היהודים הרבניים ואחת לאזור שבו גרו היהודים הקראים. משהתפוצצו הרגו 22 איש. נציג ה'הגנה' במצרים מינה את משה אחראי להגנת הרובע, ומשה מינה את חברו מאיר זפרן לסגנו. ב-1949 התקבלו ידיעות על כוונה נוספת של 'האחים המוסלמים' לתקוף את 'חארת אליהוד'. משה ומאיר נערכו לכך מבעוד מועד והצליחו לסכל את המזימה תוך סיכון אישי גדול.

לבקשת 'המוסד לעלייה ב" – מסגרת חשאית של הסוכנות היהודית לארגון עלייה בלתי לגלית לארץ לפני קום המדינה ועלייה חשאית אליה משנת 1949 ואילך – ניהל משה משנת תש"י (1950) את הבדיקות הרפואיות למיועדים לעלייה ממצרים.

בשנת תשי"א (1951) התבקש ללוות חולה מבוגרת שאושפזה במחלקה הכירורגית בבית החולים היהודי בקהיר בדרכה לבתה בפריז. משה ניצל הזדמנות זו כדי לצאת ממצרים, ומשהגיע לפריז שם פעמיו לישראל וגויס ליחידה 131 של חיל המודיעין בצה"ל. במהלך 1952 עבר אימונים מקצועיים, הוסמך כקצין, קיבל דרגת סגן משנה (סג"ם) ושב למצרים כמפקד התא בקהיר.

במשך הזמן התברר למשה מה הציפיות ממנו ומאנשיו, והוא הבין עד כמה ההכשרה שקיבלו אינה מספקת, ומה גדול הפער בין הציפיות מהם לבין יכולתם בפועל. הוא התריע בפני סא"ל מוטק'ה בנצור, מפקד יחידה 131, על שהמודיעין הישראלי מסכן את אנשיו ללא הצדקה. כשנוכח לדעת שמחאתו לא חוללה שום שינוי בדפוס הפעולה בישראל, התפטר מתפקידו ואף החזיר את מכשיר הקשר שהיה ברשותו. בפועל לא התמנה איש תחתיו כמפקד, והחוליה הקהירית התנוונה.

בקיץ 1954 קיבלו חברי התא של יחידה 131 באלכסנדריה הוראות לבצע פעולות חבלה במתקנים ציבוריים בקהיר ובאלכסנדריה. תוך זמן קצר נתגלו החברים בשני התאים, נתפסו, נחקרו באכזריות, נשפטו במשפט ראווה ורובם נדונו לתקופות מאסר שונות. מאוחר יותר התברר שהקצין שנשלח מן הארץ להפעילם, אברי אלעד, בגד בהם והסגירם לידי שירותי הביטחון המצריים. אלעד סבר שמשה עודנו מפקד התא בקהיר, ומשה לא טרח לעדכנו אלא נטל על עצמו את מלוא האחריות להנהגת שני התאים, מתוך מודעות מלאה למשמעות של עמדתו. הוא קיווה בכך להציל את חבריו ואת פקודיו מעונש מוות, והצליח בזה בפועל, פרט למפקד התא באלכסנדריה, שמואל עזר.

משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות בתלייה. בח' בשבט תשט"ו (31 בינואר 1955) נתלו שניהם בקהיר. מילותיו האחרונות של משה טרם עלותו לגרדום היו 'סעו כולכם לשם, אין לכם עתיד פה'. לאחר מותם הוענקה לשניהם דרגת סגן אלוף (סא"ל) מטעם צה"ל.

סיפור הפעלת השלוחות גרם לסערות גדולות בארץ. הוא נודע בכינויים 'הַפָּרָשָה' ו'העסק הביש', והביא לנפילת ממשלות בישראל. גם לאחר יותר מחמישים שנה עדיין נותרו עניינים עלומים בפרשה, ויש לקוות שבשנים הבאות ייווצרו התנאים שיאפשרו להגיע לחקר האמת ללא מורא וללא משוא פנים.

בא' באייר תשל"ז (19 באפריל 1977) הובאו לישראל ארונותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר, ולמחרת יום העצמאות (ו' באייר, 24 באפריל) הם נקברו בחלקת הרוגי המלכות במרומי בית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

דברים ביום עיון של ספ"כ אמ"ן לציון שישים שנה ל'עסק הביש'

המרכז למורשת המודיעין, אביב 2015

ד"ר יוסף מרזוק

אדוני ראש אמ"ן, חברי ספ"כ אמ"ן הנכבדים,

אני עומד כאן נרגש. לאחר עשרות שנים שבהן אמ"ן לא היה מוכן ליטול אחריות ולהתייחס בצורה גלויה ובאופן ביקורתי אל מה שהתרחש בקיץ 1954 במצרים, אני זוכה כעת ליטול חלק פעיל באירוע שכולו אומר מקצועיות, ביקורתיות, יושרה ואחריות. אני מודה לך, ראש אמ"ן, על שיזמת את יום העיון הזה, ומודה למארגניו על שהואילו להזמין אותי לשאת בו דברים. בגלל התרגשותי אקרא את דבריי מן הכתב.

אני מבקש לייחד את הדקות הספורות העומדות לרשותי כדי לשרטט קווים אחדים באישיותו של אחי הבכור, סא"ל ד"ר משה מרזוק. אעשה זאת באמצעות שתי אנקדוטות, שבעיניי הן עדות משקפת ועמוקה של עולמו הפנימי של משה.

בחודש מאי 1954 באתי לצרפת כדי להסדיר עניינים משפחתיים ולפגוש את משה. באותם ימים כבר הייתי בארץ, בעיצומו של שירותי הצבאי. הייתי אז חייל בודד. משה ואני התגוררנו באותו מלון. באחד הימים חזר משה למלון בסערת רגשות. שאלתי אותו 'מה מציק לך?', והוא ענה לי 'אני לא יכול לדבר'. זו הייתה תגובה חריגה, מפני ששררו בינינו יחסים קרובים. כתבתי ביומני  very depressed  כביטוי לחוסר האונים שלי לעזור לאחי. נפרדתי בדמעות מאחי ששב למצרים, כאילו חשתי שזו פגישתנו האחרונה.

רק חמישים שנה מאוחר יותר, כשקראתי את ספרו של איסר הראל, 'קם איש על אחיו', חיברתי בין האירועים והבנתי שאחי נפגש עם מפקדו מוטק'ה בן-צור פגישה, שהוציאוֹ משלוותו.

במשך כל חודש מאי 1954 שהה מוטק'ה בן-צור, מפקד יחידה 131, בפריז כדי לעקוב מקרוב אחרי ההכנות להפעלת הרשת במצרים. לקראת סוף החודש זימן אליו לפריז את מפקדי החוליות. רק משה ואברי אלעד הגיעו. שמואל עזר העביר את הפיקוד על חולית אלכסנדריה לויקטור לוי, מפני שנבחן באותם הימים. בפגישתו עם משה הודיע לו מוטק'ה על הכוונה להפעיל את החוליות למטרות חבלה. אני מניח שמשה התנגד לכך בתוקף מפני שלא לשם כך הם גויסו. הם לא קיבלו הכשרה בחבלה ולא היו ברשותם אמצעים תקניים.

עקב חילוקי הדעות ביניהם שחרר מוטק'ה את משה מתפקידו. עוד ציין שהוא יודע שממתינה לו משרה ככירורג בבית החולים 'בילינסון', והציע לו לטוס ארצה. משה ענה לו שיחזור למצרים, ורק אחרי מספר חודשים יעלה ארצה. הוא נימק את החלטתו בכך שהוא חושש שמוטק'ה ינצל את העדרו מהזירה ואת ההתלהבות והתמימות של פקודיו בקהיר, ויפעיל אותם בצורה שתסכן אותם. בשל כך הורה מוטק'ה לאברי אלעד הנחיה מפורשת להפעיל רק את החוליה האלכסנדרונית. אף שמשה התנגד לפעולה, כשנשאל במהלך המשפט 'מי היה האחראי?', ענה 'אני', וידע מה המשמעות של תשובתו.

הנה לכם בתמצית ההבדל בין 'ראש קטן' ל'ראש גדול', בין אחריות פורמלית לאחריות לא פורמלית ובין מנהיגות טכנוקרטית למנהיגות כריזמטית.

כששמע משה את פסקי הדין והניח שחברו אלי נעים ישתחרר, ידע שאלי יעלה ארצה. לכן פנה אליו וביקש ממנו להעביר אליי בקשה משולשת, שהיא בעצם צוואתו:

א. אל תנקום את דמי!

ב. אם ייוולד לך בן, קרא לו בשמי.

ג. טע עץ על שמי בארץ ישראל.

הבקשה הראשונה, המנוסחת על דרך השלילה, היא כולה חיוב מבחינת תוכנה, ומבטאת ראייה מפוקחת ומוסרית מבחינה אישית וציבורית כאחת.

מילאתי את הבקשה השנייה ברצון. בני הבכור נקרא משה מרזוק.

ובאשר לבקשה השלישית: משה לא תאר לעצמו שפעם תובא גופתו לקבורה בארץ. לכן רצה שיהיה על שמו בארץ עץ ששורשיו נטועים עמוק באדמתה.

לאחר תשע שנות מאבק, ובעזרתה האדיבה והנמרצת של רעיית נשיא המדינה, הגברת רחל ינאית בן-צבי ז"ל, הצלחתי להביא לנטיעת חורש על שם 'קדושי קהיר' מתחת ל'יד קנדי' שמדרום לירושלים, סמוך לחורבת סעדים. היום זה חורש שוקק חיים ובו מתקני ספורט ולוחות זיכרון המספרים את סיפור הפרשה ואת סיפור חייהם של שלושת הקרבנות: סא"ל מאיר (מקס) בינט, סא"ל שמואל עזר וסא"ל ד"ר משה מרזוק.

הנה לפניכם עוד משהו מדמותו של משה: שקול, הגון, צנוע, איש המשפחה והעם, אוהב הארץ.

אני שב ומודה על ההזדמנות לשרטט בפניכם משהו מדמותו של אחי משה.