שמואל עזר
שמואל (סמי) בן כדן (לבית קרודו) ודוד עזר נולד באלכסנדריה בי"ט במרחשוון תר"ץ, 22 בנובמבר 1929, למשפחה שעקרה מטורקיה והשתקעה במצרים בראשית המאה העשרים.
בזכות כישוריו הוא החל את לימודיו בבית הספר הגדול של הקהילה היהודית היישר בכיתה ב', לצד בן-דודו משה תלמי (תקומי). הוא סיים את בית הספר היסודי בציונים מעולים וזכה למלגה לשם לימודיו התיכוניים בגימנסיה. שמואל התגלה כעילוי במתמטיקה, וכישרון זה בלט ככל שנקפו השנים. במהלך תקופת הלימודים בגימנסיה נהג לסייע לחברים שהתקשו ונודע כבעל כושר הדרכה מעולה להסביר במקצועות הריאליים ובמדעי הטבע. שמואל סיים גם את לימודיו בגימנסיה באלכסנדריה בהצטיינות, ועל פי עדות חברו ד"ר מוריס זקס (שגיא), הגיע למקום החמישי מבין 3,500 התלמידים במצרים שעברו את בחינות הגמר. בתקופה זו אף למד משנה ותלמוד בחוג ערב אצל הרב משה ונטורה.
לצד הצטיינותו בלימודיו אהב אומנות כבר משחר ילדותו. הוא צייר ופיסל בכישרון רב ואף ניגן על גיטרה (אף שלא היה באפשרות המשפחה לאפשר לו לימודים סדירים בתחומים אלה). מקצת ציוריו ופסליו נותרו בידי המשפחה ובידי חבריו.
בשנת 1943, בהיותו כבן 14, הצטרף שמואל לתנועת הנוער הציונית 'החלוץ הצעיר', אשר החלה לפעול בהנהגת רפאל רקנטי, השליח הנמרץ מארץ ישראל. דווקא שמואל הביישן סחף את חבריו בני גילו לפעילות בתנועה, ויחד הקימו גרעין דובר עברית אשר קרא לעצמו קבוצת 'בר כוכבא'. התנועה ומועדונה הפכו למרכז חייו החברתיים של שמואל. ציוריו עיטרו את המועדון, ובכל אירוע הוא היה אחראי לתפאורה.
בשנת 1946 נבחר שמואל להימנות עם קבוצת פעילים שיצאה להכשרה בת חודשיים בקיבוצים בארץ. בעוד חלק מחבריו חזרו מאוכזבים, שמואל התחזק בהכרתו כי מקומו רק בארץ ישראל. במאי 1948 נעצרו מרבית מנהיגי תנועת 'החלוץ הצעיר', והתנועה שאוחדה עם תנועת 'הבונים' ירדה למחתרת.
עם סיום לימודיו בגימנסיה התכוון שמואל לעלות ארצה, אך מפאת מחלת אביו החליט לדחות את עלייתו, לסייע בפרנסת המשפחה ולהתחיל ללמוד לימודים אקדמיים. הוא קיבל מלגה מאוניברסיטת אלכסנדריה, ובנובמבר 1947 החל ללמוד הנדסת חשמל. כבר בשנת הלימודים הראשונה רדפו סטודנטים מקרב 'האחים המוסלמים' את היהודים ובהם שמואל. בשנת הלימודים השנייה, 1948–1949, מנעו רשויות האוניברסיטה מהיהודים להשתתף בשיעורים בשל יהדותם, והתירו להם רק להיבחן. מרבית הסטודנטים היהודים בפקולטה עזבו, אך שמואל ניגש לכל המבחנים וסיים אותם בהצטיינות יתרה. ב-1952 סיים את לימודיו בציונים הטובים ביותר שניתנו אי-פעם לתלמיד בפקולטה להנדסה באוניברסיטה במצרים.
במקביל ללימודיו האקדמיים עבד שמואל בעבודות שונות ובהן תרגום ומתן שיעורים פרטיים, גם לסטודנטים. הוא התעניין בפסיכולוגיה, בפילוסופיה, בכלכלה וביהדות, והמשיך לצייר ולפסל. למרות כישוריו הרבים נותר שמואל עָנָו וצנוע.
בתחילת שנת 1951 הפגיש עובדיה דנון, איש המוסד לעלייה ב', את שמואל עם סרן אברהם דר, נציג יחידה 131 של המודיעין ישראלי, אשר נשלח למצרים כדי להקים בה תאי מחתרת. שמואל היה המגויס הראשון. עיקר פועלו היה במהלך הקמת התאים. אברהם מינה אותו למפקד תא באלכסנדריה. כדמות מוכרת ומוערכת בקהילה עלה בידי שמואל לרתום למשימה צעירים מבניה ולפעול במרץ לגיבושם. שמואל עסק בהקמת התשתית לתאים (דירות מפגש, אנשי קשר, כספים, 'סליקים' וכדומה). באמצעות מרסל ניניו פעל לשמירת הקשר עם התא בקהיר, שבראשו עמד ד"ר משה מרזוק.
בשנת 1952 משסיים את לימודיו נאלץ לדחות את עלייתו ארצה, הפעם בשל המשימה המודיעינית שנטל על עצמו. מאחר שלא הייתה לו נתינות מצרית לא יכול היה לעסוק במקצועו כמהנדס ונאלץ להסתפק במשרת מורה למקצועות הריאליים בתיכון היהודי. שמואל התכוון לעלות ארצה בקיץ 1954, לאחר שהעביר את הנהגת התא באלכסנדריה לוויקטור לוי. ואולם ביוני 1954 הגיע למצרים אברי אלעד, נציג יחידה 131. הוא התרשם מאישיותו של שמואל וראה בו ראש התא באלכסנדריה.
בחודש יולי קיבלו חברי התא באלכסנדריה הוראות לבצע פעולות חבלה מינוריות במתקנים ציבוריים. תוך זמן קצר הם נתגלו, נתפסו, נחקרו באכזריות, נשפטו במשפט ראווה ורובם נדונו לתקופות מאסר שונות. שמואל עזר וד"ר משה מרזוק נידונו למוות בתלייה. בח' בשבט תשט"ו (31 בינואר 1955) נתלו שניהם בקהיר. לאחר מותם הוענקה לשניהם דרגת סגן אלוף (סא"ל) מטעם צה"ל.
סיפור הפעלת התאים גרם לסערות גדולות בארץ. הוא נודע בכינויים 'הַפָּרָשָה' ו'העסק הביש', והביא לנפילת ממשלות בישראל.
בא' באייר תשל"ז (19 באפריל 1977) הובאו לישראל ארונותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר, ולמחרת יום העצמאות (ו' באייר, 24 באפריל) הם נקברו בחלקת עולי הגרדום במרומי בית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
דברי יפה שושנה לזכר אחיה שמואל עזר ז"ל באזכרה ב- 20.01.13
ראשית אני רוצה להודות לכולכם על שהתאמצתם והגעתם לאזכרה.
תודה מיוחדת לפרופסור נחם אילן שמרבה להרצות בפני נוער ובוגרים ובכך פועל להנצחת אנשי הקבוצה , פועלם ומורשתם.
ברצוני לספר בקצרה על אחי שמואל עזר ז"ל.
שמואל היה ילד ביישן ומופנם. זכור לי כי כבר כילד נהג לצייר בכל הזדמנות, כולל על הרצפה והקירות בעזרת גירים. רק מאוחר יותר , גילינו עד כמה הוא מוכשר בתחום.
בבית הספר, בתיכון ומאוחר יותר באוניברסיטה הצטיין ובלט בציוניו ובכישוריו, אך תמיד נשאר עניו ואילולי חבריו שסיפרו לנו ספק אם היינו יודעים על הצלחותיו .
חשוב לי לומר כי אחי היה ציוני נלהב. הוא הצטרף לתנועה בגיל 14 והפך להיות בה פעיל מרכזי.
שמואל וחבריו הקימו בתנועה קבוצת דוברי עברית שנקראה קבוצת בר- כוכבא. לימים סיפר עליהם מדריכם יאיר דואר: "היתה זו קבוצה מיוחדת ומגובשת, את כל הפעילויות השיחות והמשחקים ניהלה באופן קנאי בעברית" ולהזכירכם מדובר בנערים יהודים בארץ ערבית ששפת אימם אינה עברית.
אני עליתי ארצה ב-1945 להכשרה. ב1946 בהיותי בקיבוץ גבת ,אחי ביקר אותי במסגרת טיול שהתנועה קיימה בארץ. כאשר חזר למצרים היה מחוזק מתמיד בהחלטתו לעלות ארצה. ואולם עם סיום התיכון בשל מצב בריאותו של אבי והמצב הכלכלי הקשה, ויתר בשלב זה על עליה , קיבל מלגה והחל ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטה באלכסנדריה . במקביל עבד בעיקר במתן שיעורים פרטיים כדי לפרנס את המשפחה. למעשה בעוד שאני הגשמתי חלום ועליתי ארצה , הוא צעיר הילדים במשפחה לקח על עצמו את האחריות לסייע לפרנסת הבית.
עם סיום הלימודים באוניברסיטה לא יכול היה להשתלב בעבודה כמהנדס במצרים כיון שלא היתה לו נתינות מצרית. הוא עסק בהוראת מתמתיקה ומדעים בבית הספר של הקהילה היהודית.
על תקופה זו אמר אחד מתלמידיו כי: "שמואל היה דמות יחודית בבית הספר ובניגוד לשיטות המקובלות באותה תקופה , היה המורה היחיד שמעולם לא העניש."
במכתב ששלח אחי ביולי 1953 אל עובדיה דנון חברו הטוב אשר נמצא עימנו כאן, באה לידי ביטוי תחושת התסכול שלו מכך שאינו עובד במקצועו ואינו מממש את עצמו. כמו כן עולה מהמכתב תחושה קשה של בדידות. למעשה מרבית חבריו כולל עובדיה עלו לארץ ואילו הוא נותר במצרים בשל המשימה שהוטלה עליו ,שהרי לא היתה לו כל סיבה אחרת להישאר.
לגבי הפעולות שבוצעו במצרים – מבלי להיכנס לשאלה, מי נתן את ההוראה?, מה היו מטרות הפעילות ?, כיצד הופעלו מבלי לתכנן דרכי מילוט? ועוד, חשוב שתזכרו כי מדובר באנשי שלום, צעירים נלהבים שהמסר שלהם היה , נאמנות ומסירות אין קץ עד כדי הקרבה , לעם ולמדינה . למדינה שאפילו לא הספיקו להתגורר בה .