דברי הספד
דברי הספד
לזכרם של סא"ל ד"ר משה מרזוק וסא"ל המהנדס שמואל עזר
דברי אל"מ י.א. באזכרה במלאת 65 שנים לתלייתם של סא"ל ד"ר משה מרזוק וסא"ל שמואל עזר
בני משפחות מרזוק ועזר, ראש המל"מ דודו צור, חברי הקרן להנצחת קדושי קהיר, קהל נכבד
התכנסנו להוקיר את זכרם של סגן אלוף משה מרזוק וסגן אלוף שמואל עזר זכרם לברכה. במשך שנים רבות ההנצחה של קדושי קהיר ע"י אגף המודיעין לא היתה מיטבית. מזה כמה שנים שאנחנו נמצאים בתהליך תיקון, וגם היום נמשיך בתהליך מבורך זה. לפני כמה שנים התארח יוסף מרזוק, אחיו של משה, ביחידתנו ונשא דברים בפני רבים מהמשרתים ביחידה, אשר רובם לא הכירו את הפרשה לעומקה, ובוודאי לא ידעו שקדושי קהיר מוכרים כחללים של יחידתנו. אני רוצה להודות ליוסף על דבריו המרגשים, ולכל חברי הקרן על עבודת הקודש שהם עושים בהנצחת זכרם. הקשר ליחידה ממשיך להתפתח, ונכדו של יוסף משרת כיום ביחידה. שישים וחמש שנים עברו, אך הלקחים עדיין רלוונטיים, והכאב של בני המשפחה עדיין חד.
בהתבוננות לאחור על הפרשה, ניתן לזהות כמה תכונות בולטות של כל המעורבים, ושל משה מרזוק ושמואל עזר במיוחד.
ראשית – הציונות, השליחות, ההתגייסות לטובת המדינה, דבר המאפיין את כל הצעירים שהתגייסו לתאים, והוא מקור לגאווה גדולה. צעירים אלו התגייסו למשימה תוך ידיעה ברורה של הסכנות, ללא חובת גיוס, וחלקם אף שילמו את המחיר, לטובת אידיאל שבער בהם.
שנית – הרעות, הדאגה אחד לשני בכלא. חברי הקבוצה היו מגובשים בשמירה על הקבוצה כולה, ועשו מאמצים גדולים לשמור על קשר עם חברתם שהיתה מופרדת מהם. רעות לוחמים במיטבה.
שלישית – לקיחת אחריות ודאגה לאנשים. משה מרזוק נקט בצעד החריג והתפטר מתפקידו, וזאת בשל דאגתו לאנשיו. מדובר בצעד לא פשוט. ניתן לראות בבירור שלא היה מדובר בצעד של "ראש קטן" או "זריקת אחריות" שכן הוא נשאר במצרים כדי לוודא שלא יאונה רע לאנשיו, ולקח אחריות מלאה על התאים בזמן המעצר והמשפט, תוך שהוא יודע היטב את המחיר שסביר שישלם. גם שמואל עזר, שלמעשה גם הוא כבר לא היה ראש תא, לקח על עצמו את הדין כדי להציל את חבריו.
למי שמכיר את מסמך רוח צה"ל, ובפרט ערכי היסוד המופיעים בו, שלוש תכונות אלו הן גם כיום מאבני היסוד של הערכים שצה"ל מחנך לאורם. נידוני קהיר הפגינו את כל התכונות הנאצלות המצופות מחיילי צה"ל מאז ומעולם, ומהווים אות ומופת. אני תקווה שהתיקון שאנו מבצעים, ובו מנציחים את פועלם ומלמדים את מורשתם, יאפשר לנו לזכור את העבר, וללמד את אנשינו דוגמא לעתיד.
אנו מרכינים ראשנו בזכרנו את הקרבתם, זוקפים ראשנו בגאווה על עמידתם ועוז רוחם, ונשקוד על הנצחתם לדורות הבאים.
יהי זכרם ברוך.
דברי תא"ל מיל' דוד צור מנכ"ל המרכז למורשת המודיעין, במלאת 65 שנה לתלייתם של סא"ל ד"ר משה מרזוק וסא"ל שמואל עזר
לזכרו של מאיר מיוחס - מתוך ידיעון מ.ל.מ
לזכרו של פיליפ נתנסון
לזכרו של רוברט דסה
לזכרה של מרסל ניניו -בוגר
דברי הספד , רוברט דסה
אני רוצה לספר לכם על מרסל שאני הכרתי כפי שאף אחד אחר לא הכיר.
מרסל הצעירה גדלה בקהיר, בחורה צעירה יפהפייה וחכמה שעתידה לפניה, נענתה לבקשה של נציג מדינת ישראל להירתם לפעילות מסוכנת עבורה, ומרסל היתה מודעת לכובד המשימה ולסיכונים.
מה הניע אותה לפעול למען מדינה רחוקה בה לא ביקרה, בה לא היו לה משפחה או חברים ?
התשובה – ציונות ואהבת המדינה. כצעירים יהודים ציוניים במצרים ולאורך השנים הארוכות מאז, תמיד הסתכלנו על ישראל כפסגת שאיפותינו.
את מרסל אני פגשתי לראשונה רק בבית המשפט. פגשתי בחורה צעירה וחזקה ששמרה על פאסון המיוחד לה, כפי שאפשר לראות בתמונות המעטות מהמשפט. דווקא אב בית הדין המצרי דיגוו'י נתן לכך ביטוי כשאמר לעצירים המוסלמים שלא הראו חוסן דומה, שייקחו דוגמא מהבחורה שהיתה כאן לפניהם.
בשנים הקשות בכלא חשבנו על מרסל ודאגנו זה לזו מרחוק. נבנה קשר והתחזק דווקא בין כותלי הכלא. ידענו שקשה לה מאוד, בחורה צעירה, בודדה מוקפת אויבים.
עשינו מאמצים להיות בקשר, בפעם אחת מרסל מצאה דרך מקורית וסתמה את הביוב כדי שיבוא שרברב ויעביר בכליו מכתב עבורנו. היא גם סרגה לנו סוודר, מטפחות וגרביים שאני שומר עד היום. אני שלחתי לה גלויות עם ציורים והדבקות לכל יומהולדת. לא קל להשיג את הדברים האלו בכלא, אך זה החזיק וחיזק אותנו.
מרסל הייתה האישה היחידה ברשת שלנו. רמזתי קודם על הקשיים ואפשר רק לדמיין מה עבר על מרסל. אך כל מי שהכיר אותה ראה אדם חזק, מרשים ואמיץ, אישה רגישה בעלת חן מיוחד שקומתה תמיד זקופה.
כשהשתחררנו, שאלו את מרסל מה הדבר הראשון שתרצה והיא ביקשה אמבטיית קצף, אני ביקשתי לשתות מכוס של זכוכית.
לא ארחיב כאן על נושא העסק הביש, השאלה מי נתן את ההוראה והטיפול בשחרורנו המאוחר. מרסל החליטה להשתקם ולהמשיך בחייה. היא נישאה לאלי ומילאה את חייה החדשים בתוכן, היא הייתה משכילה ורחבת אופקים, אוהבת ספר ואומנות, אך הפצע בפנים לא הגליד לחלוטין מעולם.
שותפות הגורל חיברה ביננו בקשר מיוחד שזר לא יבין ושהתחזק לאורך השנים. המשכנו לדאוג זו ותמכנו אחד בשנייה. גרנו מרחק של 50 מטר זה מזה, היא הייתה חלק בלתי נפרד ממני, אחותי ודודה לילדי. ולמי שחושב שלמרסל לא היו חולשות, לא הכיר את אהבתה למלוחיה שהקפדנו לאכול יחד.
מרסל תחסר לי מאוד ואני מרגיש שחלק נוסף ממני הולך לאחר ויקטור ופיליפ. יש לי בקשה במעמד זה, גם בשם מרסל, אולי צוואה – שימצא מי שירים את הכפפה, שהמדינה תדאג לכך שהסיפור שלנו ילמד במסגרת ממלכתית ובעיקר שיגיע לנוער ושלא ישכח. אני חושב שזה היה משמח את מרסל.
נוחי בשלום על משכבך מרסל, תהיי חסרה לנו מאוד. אנחנו אוהבים אותך.