החיים בכלא

הסתגלות

עם הזמן הסתגלו נידוני הפרשה לעבודה ואף הצליחו להשיג לעצמם הקלות תמורת כסף שקיבלו מהוריהם. בכל פעם שגאתה המתיחות בגבול ישראל החריפה האיבה כלפיהם ובהתאם גם היחס מצד האסירים והסוהרים. התפתחות חיובית ארעה כאשר חלה מאיר זפרן ורופא הכלא פְּטָרוֹ מהעבודה במחצבה. הוא הועבר לבית מלאכה למחצלות בין כותלי הכלא. מדי יום הגיע לתא לפני חבריו והכין להם ארוחת ערב. מאיר ניצל את השינוי בעיסוקו כדי לקשור קשרים ולרכוש מצרכי מזון. יתרה מזאת: הוא נעזר במדריך בבית המלאכה להברחת מכתבים (פתקים) למשפחות ומהן, דבר שגרם אושר רב לחברים. באמצעות משפחתו בקהיר התנהלה חליפת המכתבים. מאוחר יותר חלה גם מאיר מיוחס ושוחרר מהעבודה במחצבה. מאיר מיוחס שימש 'שר החוץ' וריכז את המגעים הלגליים והבלתי לגליים עם הקצינים והסוהרים.
כחלק ממסע ההישרדות צברו החברים במשך הזמן מצרכים נדרשים כגון: תרופות, פתילייה, פריטי מזון אסורים ועוד, תוך שהם משכללים את שיטות ההסתרה. מעת לעת נערך חיפוש ('תפתיש') בתאים, ובמהלכו החרימו הסוהרים מה שמצאו. החשש הגדול היה מ'תפניתה', כלומר שינוי שמשמעותו החלפת התא של האסיר. במקרה זה ולאחר השלכה לצינוק מסיבות שונות נאלצו האסירים לצבור הכול מחדש.

מבצע קדש
ב-29 באוקטובר 1956 פרץ 'מבצע קדש'. החברים נכלאו מיד בצינוק. לצד הקושי התעוררה בהם תקווה שעם סיום המערכה יגיעו המצרים להסדר עם ישראל והם יהיו חלק ממנו. תקווה זו התחזקה משהתבררו תוצאות המבצע וכי בידי ישראל כ-5,000 שבויים ובהם הגנרל דגוי, שהיה אב בית הדין במשפטם. מישהו אף טען באוזניהם שראה בעיתון ידיעה כי ישראל תובעת את שחרורם. גם האסירים האחרים העריכו שישתחררו בקרוב. כגודל התקווה גודל האכזבה. אט אט שחררה ישראל קבוצות של שבויים, ומצרים החזירה תמורתם שבוי אחד בלבד, הטייס יהונתן אטקס, ועוד שלושה נח"לאים שנשבו כשנה לפני כן בפעולה בעזה. אסירי הפרשה נותרו בכלא כואבים ומאוכזבים. במהלך שנות השישים פגשו שניים מן הבולטים והבכירים בעיתונאי מצרים ומבאי ביתו של הנשיא נאצר – האחים עלי ומצטפא אמין. הם יסדו את העיתון 'אכ'באר אליום' והושלכו לכלא לאחר שסר חינם בעיני השלטון. מצטפא סיפר לחברים כי נאצר הורה להשיג את החזרת השבויים בכל מחיר: 'והיינו בטוחים שהישראלים יבקשו אתכם… אבל הישראלים לא בקשו אתכם!'.
האם אכן נשכחו אנשי הפרשה? האם היה בארץ מי שהעדיף שלא ישתחררו ושהפרשה לא תשוב ותצוף? נראה שאלה היו פני הדברים. מאמצים עיקשים יותר לשחררם יכלו לשאת פרי בתנאים שנוצרו בעקבות המבצע.

כישורים וכישרונות
עצובים ומתוסכלים שבו החברים לשגרת חייהם ולמלחמת הקיום המתמדת. בעקבות המבצע נעצרו כמה מבני משפחותיהם למשך חודשים וחלקם אף גורשו. מצבן הכלכלי של המשפחות התערער. התפתחות חיובית התרחשה כאשר החליטו בכלא על הקמת קבוצת כדור-סל. עד מהרה היה רוברט למאמנה. במשחקי הליגה שבין בתי הכלא ניסה לפגוש את מרסל ולו מבעד לחלון, ואף צירף את פיליפ כצלם ואת יתר חבריו כמעודדים.
החברים עשו ככל יכולתם לשרוד ולשפר את מצבם. רוברט ומאיר זפרן ציירו בהסתר עבור הסוהרים והקצינים, וכך זכו ליחס הגון יותר, הגם שחייב את המשפחות בקניית בדים וצבעים בעלות גבוהה. בשלב מסוים נפתח חוג לציור לאסירים, ששימש בעיקר לצורכי ראווה. רוברט ומאיר זפרן צורפו אליו. פיליפ התגלה כצלם אמן, השתתף בקורס צילום שנועד לסוהרים ואף הדריך שם. לימים היה לצלם הכלא. מאיר מיוחס, שהיה בעבר תועמלן רפואי, ניצל את קשריו בחוץ והצליח להכניס לכלא תרופות ובעיקר זריקות וויטמינים שהיו אהודות על הקצינים. כשהשתחרר בשנת 1961 סיפקה משפחתו של ויקטור, שחייתה לשווייץ, את התרופות בחבילות ששלחה למצרים.
לאחר שנים מספר השתחררו כולם מעבודת הפרך. העבודה במחצבה נותרה איום מתמיד. הם שולבו בעבודות שונות בכלא. ויקטור עבד בנגריה ואחר כך היה לגנן בזכות השכלתו בתחום. רוברט מונה לצַבָּע הכלא. פיליפ הצטרף למאיר זפרן ולמאיר מיוחס לעבודה בבתי המלאכה, ובהמשך שימש צלם. בתקופה זו כבר עזב חלק מבני משפחותיהם את מצרים, וקשר המכתבים עימם התדלדל.

השלכות 'הפרשה' בארץ על הנדונים
כשהתפוצצה 'הפרשה' מחדש בארץ בשנת 1960 ונפלה ממשלת בן-גוריון, היו נידוני הפרשה לדמויות חשובות וחשודות יותר בעיני שלטונות בית הכלא. הוחלט לפצלם בין שני תאים ולשתול אסיר פלילי בכל תא. החברים פתחו בשביתת רעב, שהביאה להשלכתם לצינוק. רק עם בואו של הרב סידס מקהיר, אשר הזהירם כי הם פוגעים בהוריהם שלא חדלים לדאוג, הסכימו להפסיק את שביתת הרעב. הקצינים המצרים כל כך שמחו עד שאפשרו להם לבחור בתאים ובשותפים. כעבור תקופה, כשהמתח סביב הנושא שכך, הם שבו לשהות יחדיו בתא.

המחצית השנייה של תקופת המאסר
בשנת 1961 שוחררו מאיר זפרן ומאיר מיוחס לאחר שהשלימו שבע שנות מאסר. עם שחרורם רווח מעט לחברים בתא הקטן. המשוחררים יצרו קשר עם משפחות הנידונים, שהעבירו אליהם מכתבים ושיפרו את תכולת החבילות. בשנים הבאות התבסס מעט מעמדם של שלושת האסירים שנותרו: ויקטור היה עסוק בטיפוח הגן ובמשתלה, ולימים אף פיתח ברווזייה ומדגרה שהיו לשם דבר בבתי הכלא. תקופה מסוימת זכה ליחס מיוחד מצד מפקד הכלא עד שאפילו סוהרים פנו אליו למען יתערב למענם אצל המפקד. רוברט צייר, סייד, היה קפטן נבחרת הכדור סל בכלא ואף ניגן בתזמורת. לימים חמד לצון ולימד את חברי התזמורת בכלא את מנגינת ההמנון של מדינת ישראל מבלי שידעו במה מדובר. וכך באירועים בכלא או בביקור מפקדים נכבדים נוגנה 'התקווה', דבר ששעשע מאוד את החברים. פיליפ הצלם היה במוקד כל התרחשות בכלא ונשלח לצלם כל אירוע. חופש התנועה היחסי שלו בכלא עזר לו לתכנן תוכניות בריחה שלא יצאו אל הפועל, אך היוו מקור לתקווה. באותה תקופה השיגו את המצרך היקר מכול – טרנזיסטור, בסיוע קצין בעל מזג נוח, אשר ביקש מהם אמצעים מיוחדים לגידול דגי נוי, ששלחו הורי ויקטור משוויץ, ומדי פעם תמונות ופורטרטים שצייר רובי בצבעים ובדים ששלחו המשפחות. הטרנזיסטור היה למקור הנאה, עניין וידע. הם האזינו בלילות למוזיקה, לחדשות בערבית, עברית ואנגלית, ניסו להאזין לתוכניות ב'קול ישראל', וכך הארץ נעשתה קרובה ומוחשית יותר. בהמשך מצא ויקטור בחצר הכלא תוכי והביאו לתאם (הייתה זו תוכית שנקראה פפיטה). היא הייתה לבת טיפוחיו של פיליפ. הוא בנה לה כלוב, הזמין עבורה אוכל מאמו, ובהמשך רקח עסקה עם הקצין האחראי. אמו הביאה לקצין זוג תוכים, ובתמורה הוא אישר לפיליפ לקבל בן זוג לפפיטה. מכאן ואילך התמלא תאם תוכים קטנים, אשר הכניסו חיים וציוצים לתא, לצד לכלוך.
בשלוש השנים האחרונות בכלא הצטרף לכלא המרגל וולפגנג לוץ (זאב גור אריה). בתחילה חשדו בו החברים, אך ככל שהעמיקה היכרותם נוצרו עמו יחסים קרובים, ובאמצעות פגישותיו עם אשתו שישבה בכלא עם מרסל, זכו לקבל ממרסל מכתבים ובגדים שסרגה עבורם.

היחסים בקרב נידוני הפרשה והדאגה למרסל
מיום מאסרם בכלא טורא ידעו נדוני הפרשה כי יחזיקו מעמד רק אם יישארו מאוחדים ויגלו אחריות איש כלפי רעהו. הייתה זו שותפות גורל. הם ראו במעט הנכסים שצברו (מזון, תרופות, הטרנזיזטור) נכסים משותפים והתחלקו בכל מה שקיבלו והשיגו. כשאחד מהם הראה סימני דכדוך וייאוש דאגו האחרים לעודדו. החיים בתא קטן בתנאים קשים הביאו לעתים לוויכוחים, אולם הם השכילו שלא להופכם לריבים, ויתרו בעת הצורך ושמרו על לכידות שהייתה מקור כוחם.
לאורך השנים דאגו אסירי הפרשה למרסל שישבה לבדה בכלא נשים. הם ניסו לפגוש אותה, אולם לא הצליחו בכך. לאחר מספר שנות נתק הצליחו להעביר אליה מכתבים באמצעות רופא אף אוזן גרון ורופא שיניים. מאוחר יותר נעזרו אף באסירים פליליים שהשתחררו. הם התכתבו בערבית כדי שאם יתגלו המכתבים לא יתעורר חשד שמדובר בסודות. בשנים האחרונות בכלא הצליחה מרסל להעביר אליהם פריטים שסרגה. במכתבים ניסו שני הצדדים ליפות את המציאות כדי לא להדאיג אלה את זו. לאחר השחרור שמרו החברים על קשר הדוק עם מרסל, רעות שנמשכה עד לפטירתה.

אסירה מיוחדת במינה
גזר הדין שפסק בית הדין למרסל ניניו היה חמש עשרה שנות מאסר עם עבודת פרך. היא הצליחה להתחמק מעבודת הפרך בשל הפגיעה הפיזית שנפגעה בעת ניסיון ההתאבדות ומשום שהצליחה להשיג לעצמה מעמד של מעין אסירה פוליטית. למרות זאת הקושי היה רב. כמעט כל השנה הראשונה סבלה מכאבים ונזקקה לטיפולים רפואיים. היא הייתה בודדה וללא אמצעים. איש מן החוץ לא פקד אותה. ממשפחתה נותר במצרים רק אחיה, אך הוא נמנע מלבקרה מאחר שהיה קומוניסט, וגם ללא קשר איתה סבל מהתנכלויות. גם למכתבים לא זכתה מרסל. התחושה הייתה כאילו נשכחה, כאילו נמחקה מספר החיים. חלפה כמעט שנה מאז שנעצרה ועד שאחיה בא לבקרה. משהגיע פרצו שניהם בבכי והוא ניסה להסביר מדוע שכנעוֹ עורך הדין שלא להגיע למשפט ולביקורים. מאז הקפיד לבקרה ואף הביא לה חבילות מזון עד 1961, השנה שבה עזב את מצרים.
העדר מזומנים היה בעוכריה של מרסל. היא סירבה לבקש סיוע מאחיה, שהתקיים בדוחק. הדרך היחידה לשפר את הארוחות הדלות הייתה קניות בקנטינה שבכלא. היה מקובל לכבד את הסוהרות בסיגריות, ולכן נזקקה לסיגריות… הוצאת מכתבים מהכלא הייתה מותנית במתן שוחד לסוהרות. בקיצור, מרסל נזקקה למזומנים. בכלא פגשה את אחד מעשירי הקהילה היהודית, מר נגר, שהכירה מהימים שהייתה שחקנית כדור-סל במועדון 'הכוח' בקהיר. עם שחרורו דאג להעביר לה כסף מטעם הקהילה באמצעות דודתה, אשר שימשה אשת הקשר עם מרסל לאחר שאחיה עזב את מצרים.
היחסים בין מרסל לבין חברותיה בכלא היו בין 'צוננים' ל'עוינים' בהתאם להקשר הפוליטי, וכמוהו יחסן של הסוהרות. באגף הנשים של כלא 'סִגְן מִצְר' ישבו כ-350–400 אסירות: סוחרות חשיש, קלפניות, זונות, רוצחות ואסירות פוליטיות (קומוניסטיות). מרסל שוכנה עם האסירות הפוליטיות אך לא כולן האירו לה פנים. הן ניסו לשכנעה בצדקן דרכן ולבסוף נואשו ממנה. הן היו עסוקות בעיקר בקניות ב'שוק השחור', בהשגת כסף לצורך כך ובהברחת מוצרים.
בשנים 1955–1956 נעשו רפורמות בבתי הכלא במצרים בעקבות מסע השתלמות בארצות הברית שערך קצין מצרי בכיר בשירות בתי הסוהר. כל האסירות זכו למזרנים תפורים כראוי ולאחר מכן אף למיטות. מרסל יזמה תפירת וילונות מבד שרכשה באמצעות מנהל הקנטינה. בנעוריה למדה תפירה ורקמה, וכך תפרה את הווילונות וקישטה אותם ברקמה. התא קיבל דמות חדשה, וכל קציני בית הסוהר באו לראות ולהתפעל. במסגרת הרפורמה פתחו חוגי ספורט לאסירים ולאסירות. מאחר שמרסל הייתה ספורטאית בעברה, התייעצו עימה כיצד לפתח את הנושא. היא הסכימה לארגן את הפעילות אך דרשה תוספת מזון למתעמלות והצליחה בכך, למורת רוחן של הסוהרות. בהמשך דרשה בגדי ספורט ונעלי ספורט, ואף בקשה זו נענתה באמצעות תרומות של גורמים מחוץ לכלא. שיעורי ההתעמלות מיקדו את תשומת ליבה של מרסל והציבו בפניה אתגר ועניין. הייתה לה קבוצה של עשרים וארבע מתעמלות שהתקדמה באופן מרשים. בשלב מסוים אף ארגנה מופע ריתמיקה והן הופיעו בכלא ביום ההפיכה בפני אסירים וסוהרים שהריעו ממושכות.
למרות אותות הקדמה ושינוי האווירה בכלא, ואף המעבר לבית הסוהר 'קנטר' ששכן במבנה חדיש ונוח יותר, שרר מתח מתמיד וחשש קבוע מחיפושים שבמהלכם החרימו ציוד ומצרכים אסורים. עוד חששו מתפיסת מי שסייע להבריח מכתבים וכסף, ומעונש ההטלה לצינוק.
כשגאה המתח לקראת מבצע 'קדש' לובו הרגשות הלאומיים ומרסל הצטיירה כחלק מהאויב הציוני. היו שהסיתו כנגדה ודווחו על כל צעד שעשתה. המבצע לווה במעצרים של גברים ונשים מקרב הקהילה היהודית. מרסל הכירה כמה מהן והוזהרה שלא ליצור עימן כל קשר. באחד מביקורי המפקח על בתי הסוהר לאחר המבצע, פנה אל מרסל ואמר לה כי תשוחרר בקרוב, שכן הגנרל דִגְִוִי, ששימש אב בית הדין ששפט אותה כשנתיים קודם לכן, שבוי בידי ישראל. מאז חייתה בציפייה דרוכה שכך יקרה. אבל הימים חלפו, השבויים המצרים חזרו, ומרסל וחמשת הגברים חברי הרשת נותרו בכלא. האכזבה הייתה מרה. בליבה הצטבר משקע של מרירות וכאב, שלא נשכח שנים ארוכות.
אט אט השתחררה מרסל מהדיכאון שפקד אותה בעקבות המבצע והיא שבה לשגרה ולפעילות המעטה שהותרה. האסירות הפוליטיות שעימן יצרה קשר השתחררו בזו אחר זו, והבדידות חזרה. באחד מגלי המעצרים הפוליטיים החליטו האסירות החדשות שמרסל מרגלת ציונית ואינה ראויה לחיות במחיצתן. הן הציקו לה והטילו עליה חרם עד כי ביקשה לעבור מבית הסוהר. היא פנתה לרופא בית הסוהר אשר רחש הערכה כלפיה ולימים אף העסיק אותה כ'סייעת' בעת חלוקת מזון לאסירות ההרות והמיניקות, בשקילת התינוקות שנולדו בכלא ועוד עד לסילוקו מהכלא. הוא לא הסכים להעברתה ואף שיתף את מפקד הכלא. עם הזמן שככה שנאתן של האסירות והן למדו להעריך את מרסל.
חודשים מספר לאחר שאחיה עזב הורע מצב בריאותה של מרסל והיא אושפזה ונותחה להסרת אבן מהכליה. כשהייתה בבית החולים הרעיפה עליה דודתה חבילות גדושות בדברים טובים. אמנם הוצבה שמירה עליה, אך מר נגר שיחד ברוחב לב את מי שנדרש, ומרסל קיבלה ספרים, דפים למכתבים ועוד. היא חשה חופש יחסי, זכתה לתשומת לב, ויצרה קשר חם עם האחיות. היא ניסתה להאריך את תקופת אשפוזה באמצעות מחלות מדומות, אך כחלוף ארבעה חודשים נאלצה לשוב לכלא. האחיות, ובעיקר הצעירות שבהן, נפרדו ממנה בדמעות.
במסגרת הניסיונות לפתיחות וקדמה בבית הכלא התירו השלטונות מדי פעם להנעים את זמנן של האסירות בהקרנת סרטים. אסירה אחת ניצלה זאת לצורך ניסיון בריחה, וההקרנות פסקו. ב-1962 הציבו מכשיר טלוויזיה והאסירות באו לחזות בו בקבוצות על פי תור. גם הטבה זו פסקה לטובת הסוהרות. תקופה מסוימת הצליחו האסירות הפוליטיות לשחד בעלת תפקיד שלא לנעול את התאים והן התגנבו מדי ערב לאחד התאים כדי לשוחח מעט ולשתות כוס תה בצוותא, אולם הדבר התגלה וכמובן נפסק.
הימים ובעיקר הלילות בכלא נראו ארוכים לאין קץ. כחלק ממאבקה בבדידות ובשעמום מרסל סרגה ורקמה. לימים התבקשה ללמד את האסירות רקמה מורכבת. היא קיבלה היתר לכתוב לגיסתה בפריס והזמינה אצלה חוברות רקמה עם דגמים והוראות, וכך העשירה את עבודת הרוקמות. המפות שרקמו נמכרו, ולאסירות היה חלק ברווח. הרקמה השתלמה, והרוקמות היו אסירות תודה למרסל. היא סירבה לקבל שכר ונמנעה מלעשות עסקים מפוקפקים עם מי מהן. כך שמרה על מעמדה המיוחד בקרב הסוהרות והאסירות כאחת.
בשנת 1964 נאלצה מרסל להיפרד מחברתה לכלא, מרי פפדופולו, קומוניסטית שהייתה מרוחקת ממנה בתחילת הדרך, ועם השנים התקרבה עד כי היו לחברות טובות. מרי סיכמה עם מרסל אילו צעדים תנקוט עם שחרורה והגעתה לאירופה. היא נענתה לבקשתה של מרסל לרכוש בעבורה טרנזיסטור, שהיה משאת נפשה. היא אכן רכשה באירופה טרנזיסטור זעיר והבריחה אותו לכלא באמצעות דודתה של מרסל. הטרנזיסטור שבר את השגרה והפיג את השעמום. בכל ערב ולילה שמעה מרסל מוזיקה, קונצרטים, תוכניות מעניינות ובעיקר נהנתה מהאזנה ל'קול ישראל' תוך שהיא חולמת על היום שתגיע לארץ ותטייל בה.
ב-1965 הגיעה לכלא וולטרודה לוץ, אשתו של המרגל וולפגנג לוץ (זאב גור אריה). שלטונות הכלא ניסו למנוע מגע בין השתיים, אך הן מצאו דרך לשוחח. כשהתבררה לוולפגנג לוץ זהותה של מרסל הוא העביר אליה מכתבים באמצעות אשתו. לאחר משפטם של בני הזוג הועברה וולטרודה לתא סמוך לתאה של מרסל. הן התיידדו ובילו יחד את זמנן הפנוי עד לשחרורן בשנת 1968. כשוולטרודה יצאה לבקר את בעלה, העבירה מרסל באמצעותה גרביים וסוודרים שסרגה לוויקטור, לרוברט ולפיליפ, ואף מכתבים. כך נוצר ערוץ קשר נוסף עם חבריה, קשר שעד כה התממש בהברחת מכתבים באמצעות אסירים שהשתחררו, הדודה, או בעלי תפקידים בכלא, שתמורת סכומים לא קטנים העבירו את המכתבים.
בשנת 2016 ראיינו חברים מהנהלת הקרן את מרסל ורוברט (סרטונים מתוך הריאיון נמצאים באתר בקטגוריה 'במחקר ובתקשורת' > 'טלביזיה וקטעי וידאו'). מרגש לראותם מעלים בין היתר חוויות וזיכרונות משעשעים מהכלא, כיצד בתוך כל הסחי הצליחו לשמור על צלם אדם, על כבודם, על התקווה ועל האמונה, ועד כמה שאבו כוח מהתכתובת ומהדאגה ההדדית במהלך השנים בכלא על אף שלא הצליחו להתראות.