אברי אלעד (אברהם זיידנברג) נולד בגרמניה ב-19 בפברואר 1925 ומת בארצות הברית ב-18 ביולי 1993. הוא היה הקצין מיחידה 131 שנשלח ב-1954 להפעיל את חוליית אלכסנדריה במצרים.

קורות חיים שקריים

לאברי היה עבר מפוקפק. גיוסו למשימה במצרים מעורר שאלות נוקבות רבות. הוא נודע כאדם שמשקר ונוהג בדרכי רמייה. עדות לכך יש גם בספרו 'האדם השלישי', שבו הוא מציג ביוגרפיה של שקרים. איסר הראל, ראש המוסד לשעבר, בדק בדקדקנות את קורות חייו ופרסם את ממצאיו בספרו 'אנטומיה של בגידה'.

אברי כתב בספרו ואמר בריאיון לתמר מרוז ב'הארץ' ב-22 בספטמבר 1972, כי כבר בהיותו בן 17 התגייס לפלוגה א בפלמ"ח וממנה למחלקה הגרמנית, שבה עבר אימונים רבים. אחרי שנה התגייס לצבא הבריטי. אלעד ייחס חשיבות רבה לאימונים במחלקה הגרמנית ולניסיון שצבר בה. הראל בדק את הנתונים עם מייסד המחלקה הגרמנית ומפקדה, שמעון אבידן, ועם מי שהיה אחראי לביטחון הפנימי במחלקה. שניהם זכרו שאלעד שירת במחלקה חודשים ספורים וסולק ממנה בשל חוסר התאמה וגניבות מחבריו.

עוד סיפר אלעד בספרו כי לאחר גיוסו לצבא הבריטי השתתף באימוני צניחה בסיסיים ומתקדמים, בקורסים נוספים, ואף התנדב לקומנדו. באותו ריאיון הוסיף כי אחריהם הועבר למצרים ואחר כך בחשאי לאיטליה. הראל מעיד בספרו כי לא הצליח לאתר ולו אדם אחד שייאמת את השתייכותו ליחידת קומנדו של הצבא הבריטי או את השתתפותו באימוני צניחה או בקרבות. בפועל אלעד שירת כנהג בפלוגת תובלה. רב הסמל בפלוגה תיארו כמשתמט ומתחלה. יונה חצור, ששימש ב-1945 סגן מפקד פלוגת תובלה בריטית באיטליה, אשר אלעד שירת בה, העיד כי חייל בפלוגה טען שנגנבה ממנו מצלמה, ולאחר חיפוש היא נמצאה בשק הציוד האישי של אלעד. מאחר שעמד להשתחרר מהצבא הבריטי הוא לא הועמד לדין.

בכך לא תמו מעלליו של זיידנברג, שהרבה לספר על עצמו מעשי גבורה. בספרו 'האדם השלישי' סיפר כי עם פרוץ מלחמת השחרור שימש קצין מודיעין בגדוד השישי של הפלמ"ח ומאוחר יותר היה קצין האספקה של חטיבת הראל בירושלים. האלוף צבי זמיר, שהיה באותה עת מפקד הגדוד השישי, טען בתוקף שאלה חלק מהבדותות שהפיץ אלעד על עצמו. אל"ם (מיל') משה קלמן, שעלה עם יחידתו לירושלים בהפוגה הראשונה, סיפר כי גילה מיד שאלעד מכר בשוק השחור קמח, אורז, סוכר ושמן מהמלאי הצבאי, וסייע בהברחת אזרחים מהעיר הנצורה תמורת תשלום גבוה, למרות האיסור לצאת ממנה.

אלעד סיפר בספרו שעם הקמת צה"ל שירת ביחידות מובחרות, לקח חלק בהקמת גדוד הצנחנים הראשון והדריך בו. הראל ציין בספרו כי יואל פלגי, מפקדו הראשון של גדוד הצנחנים, סיפר לו שאלעד היה קצין מתרברב וחסר אחריות. יהודה הררי, מפקדו השני של הגדוד, כתב להראל שאלעד שקרן, שחצן וחסר אחריות. זמן קצר עסק בהדרכת צניחה מבלי שתהיה לו הכשרה וניסיון בתחום. באותה עת כבר היו ביחידה שני הרוגים מתאונות צניחה. הררי העבירוֹ מהיחידה בגלל חוסר התאמה.

לאחר פירוק גדוד 128 ולפני שסולק מהצבא (ראו להלן), השתתף אלעד בקורס מג"דים. אלוף (מיל') יוסף גבע  אמר ב-14 בספטמבר 1976 לכתב 'ידיעות אחרונות' שהיה עם אלעד בקורס ושם נוכח לדעת שהוא אדם לא ישר. בין היתר נהג לגנוב מכוניות בחיפה, לצאת לחופשה ואחר כך לנטוש את המכונית הגנובה באזור תל אביב. לדברי גבע, אלעד היה טיפוס חסר מעצורים מוסריים שלא הבחין בין טוב לרע.

גניבת מקרר

ב-1950, כאשר שימש סגן מפקד גדוד 128, לקח אלעד מקרר גדול שהיה ביחידה, ובמקומו הביא מקרר קטן וישן שהיה בביתו. הוא העביר את המקרר לביתו בעזרת חיילי היחידה וברכב צבאי. משהתברר הדבר נשפט אלעד ונדון ל-18 חודשי מאסר ולשלילת דרגת הרב סרן. בני משפחתו פנו לערכאות גבוהות שהותירו על כנו רק את עונש ההורדה בדרגה וגירוש מצה"ל.

אברי אלעד במדי צבא

גיוס מחדש לצה"ל למשימה במדינת אויב

כמה חודשים לאחר פרשת המקרר ופיטוריו מצה"ל פגש אלעד את סא"ל מוטק'ה בן-צור, מפקד יחידה 131, שהכיר בפלמ"ח. הוא שכנע את בן-צור כי מדובר בעניין פעוט וכי נעשה לו עוול במשפט. לדבריו היה חשוב לו ביותר להוכיח את עצמו שוב בצבא ולטהר את שמו. בן-צור השתכנע וקיבלוֹ ליחידה כדי להפעילו בתפקידים מיוחדים במדינות אויב. המשימה הראשונה שהוטלה עליו הייתה לצאת למצרים כמהנדס גרמני בעל חברה לאספקת ציוד. היה עליו לקשור קשרים מסחריים ולהכות שורשים במצרים .

לפני צאתו לגרמניה הוכשר אלעד בארץ חודשים מספר ויצא לגרמניה לבניית סיפור הכיסוי ולתקופת ניסיון והכנה. כבר בגרמניה צצו נגדו תלונות רבות על התנהגות בלתי אחראית ובלתי שקולה. הוא נדרש להתרחק מישראלים ויהודים, אך בפועל חשף את עצמו ואת טיב שהותו לפני רבים. הוא השתתף בחגיגות הקהילה היהודית ביום העצמאות דיבר על שליחותו באוזני קצין מצה"ל וננזף נזיפה חמורה ממפקדו בן-צור. הוא נסע לפריז ובניגוד להוראות השתכן במלון שבו שהו ישראלים רבים. הוא רכש מכונית ללא אישור מפקדיו. למרות זאת ולמרות המודעות להתנהגותו, החליטו מפקדיו לא לבטל את שליחותו למצרים. בן-צור גונן עליו בכל פעם מחדש. במחצית הראשונה של 1954 הגיע אלעד למצרים פעמיים. לפי תוצאות עבודתו נראה כי הצליח בקשריו האישיים והמסחריים בקרב קציני הצבא המצרי. מפקדיו התעלמו מהסיפורים המוזרים ומלאי הסתירות שסיפר כבר אז,  ואף התעלמו מכך שכבר בביקוריו הראשונים במצרים הוא עורר חשד ונחקר בידי המודיעין המצרי. מאוחר יותר התעלמו גם מגילויים בעיתונות המצרית במהלך החקירה והמשפט בקהיר על 'המקור הסודי' שלהם בקרב אנשי הרשת.

הפעלת החולייה באלכסנדריה

ביוני 1954 שב אברי למצרים. פיליפ נתנסון, איש הצופנים בחוליה האלכסנדרונית, קיבל על כך הודעה. ואכן אלעד הגיע לביתו והם שוחחו. פיליפ הראה לאלעד (כינויו היה רוברט)  את מעבדת הצילום בחדרו. עם צאת האורח, ניגש פיליפ, שהיה סקרן מטבעו, לחלון וגילה כי אלעד הגיע במכונית פלימוט ירוקה החונה סמוך לבית ובה שני ילדים. כששוחח עם ויקטור לוי תמה על החניה הסמוכה לביתו ועל הבולטות של המכונית. ויקטור לעומתו התרשם מאוד מאלעד אשר סיפר לו על מעלליו בפלמ"ח ועל הקשרים שרקם במצרים גם עם מפקד משטרת קהיר. ויקטור הציג בפניו את הדירה ששכרו ואת מכשיר הקשר, ונסע עימו לקהיר לפגוש את ד"ר משה מרזוק בבית החולים שבו עבד. מרזוק לא היה באותה שעה במקום. אף מרסל לא נמצאה בביתה. הוא פגש רק את מאיר זפרן.

אלעד ביקש להתוודע במהירות אל יתר החברים באלכסנדריה והבהיר כי הם נכנסים לפעולה. הוא פגש את כולם למעט שלושה שלא היו פעילים ולכן בהמשך לא נעצרו. הוא הסביר שהכוונה לפעול נגד מטרות מערביות כדי ליצור רושם שגורמים מקומיים מתנגדים לשלטון ובעיקר ליצור שמועות, רעש ותהודה בעיתונות כדי שהבריטים יחשבו שהמשטר אינו יציב ועדיף שלא להוציא את כוחותיהם בשלב זה ממצרים. ויקטור טען בתוקף שהאמצעים שבידיהם פרימיטיביים, מנגנוני ההשהיה שהם מייצרים אינם אמינים, ואלעד הבטיח לדאוג למנגנונים תקינים. ויקטור העלה בפניו את בקשת פיליפ לפנות את המעבדה מביתו כדי שלא לסכן את הוריו. הבקשה לא נענתה. הם ביקשו דרכונים למילוט ואלעד הבטיח שישיג ואף הבטיח שיוכל למלטם דרך לוב באמצעות חבר שיסדיר להם רישיונות מעבר. מאומה מהבטחותיו לא קיים. אפילו את מנגנוני ההשהיה לא סיפק. ויקטור, שהגיע במיוחד לשם כך לקהיר, התאכזב. בהמשך נפגש אברי עם שמואל (סמי) עזר. לדברי ויקטור, אלעד התרשם ממנו מאוד, התייחס אליו כאל ראש התא ואף הביע באוזני ויקטור את התפעלותו מאישיותו ומתבונתו.

החברים יצאו לשלוש פעולות בהוראת מפקדם החדש. רק כעבור שנים בכלא נסדק אמונם בו והם מצאו בקיעים בסיפוריו ובמעשיו. לדוגמה, אלעד סיפר שבנוסעו בכביש גזירה הורה לו גי'פ משטרתי לעצור. הוא האט, הטיל לתוך הג'יפ פצצה והסתלק. ויקטור לא העלה בדעתו לפקפק באמינות דבריו, אך תהה כיצד היו לו חומרי נפץ.

בהזדמנות אחרת התבקש פיליפ לשדר מכתב מוצפן שכלל לא עסק בנושאים הקשורים לחוליה, וכך נחשף למידע סודי. עוד הורה לו אלעד לא להשמיד מכתבים שיישלחו לפריז או שיתקבלו משם (כלומר דיווחים והנחיות), אולם פיליפ השמיד על דעתו את המכתבים היוצאים והשאיר רק את הפילם שהביא מן הארץ ובו הוראות לייצור חומר נפץ ותשליל מוקטן ובו מפתח צופן חדש. אף שפיליפ התלהב פחות מאברי ומהתנהלותו לא עלה בדעתו לחשוד בו וראה בהתנהגותו חוסר זהירות.

בפעולה השלישית, בקולנוע 'ריו' ביום השנה השני להפיכת הקצינים (ב-23 ביולי 1954), התלקח חומר הנפץ בכיסו של פיליפ והוא נפל ארצה. לימים ייזכר כי אחד מאנשים שהתקהלו סביבו אמר לנוכחים 'חיכינו להם. הם אלה ששרפו את הספרייה'… ועוד ייזכרו שהוא וויקטור ראו כבאית בסמוך לבית הקולנוע.

פיליפ נעצר והובהל לבית החולים. ויקטור נעצר כבר באותו ערב בביתו. אנשי המח'אבראת (המודיעין המסכל) הגיעו בערב גם לביתו של רוברט ועצרו את אביו, שכן רוברט היה עדיין בקהיר. כשהגיע נעצר לאלתר. תמוה כיצד כבר ידעו המצרים על השותפים כאשר החקירה טרם החלה. 

לאחר המעצרים הראשונים נפגש אלעד עם שמואל עזר וביקש ממנו למסור לו את המשדר. רק שניהם מבין חברי הרשת שפעלו טרם נתפסו. לשמואל היה ברור שהם הבאים בתור וכי עליהם לברוח. אלעד נענה להצעתו והודיע שיגיע למחרת לקחתו. שמואל ארז כמה חפצים אולם לאכזבתו אלעד בא והכריז שאין טעם לעזוב משום שנודע לו ששלושת החברים העצורים הצליחו לשכנע את חוקריהם שהם קומוניסטים. כעבור יומיים הגיעו אנשי המח'אבראת גם לביתו של שמואל ועצרו אותו. מיד אחריו נעצרו מאיר מיוחס וחברי התא בקהיר – מאיר זפרן, ד"ר משה מרזוק, ומרסל ניניו המקשרת בין התאים, למרות שלא היו מעורבים בפעילות ולא ידעו עליה, שכן התא היה מושבת מסוף 1953. נעצר גם מאיר (מקס) בינט שלא היה חלק מהרשת, לוחם חשאי של יחידה 131 ואיש מקצוע מעולה, שבהעדר מידור נדרש להיות בקשר עם מרסל. אלעד היה היחיד שלא נעצר. הוא שהה עוד שבועיים בגלוי במצרים, מכר את מכוניתו ויצא בנחת עם מכשיר הקשר בדרכו לארץ.

אברי אלעד לאחר שחרורו מהכלא]

גיבור או בוגד?

אלעד התקבל בארץ כגיבור. ראו בו את היחיד המתוחכם שהצליח להערים על המצרים ולא להיעצר. ככל שנקף הזמן הדבר נראה לא סביר. הכיצד עצרו את כולם ובהם חברי החולייה הקהירית, שהייתה מושבתת מזה חודשים, ורק אלעד לא נעצר?! גם אם הרשת  נחשפה לפני המעצרים והייתה תחת מעקב, או שהמצרים הצליחו לסחוט את שמות חברי הרשת בעקבות החקירות המזוויעות, כיצד ניצל אלעד שנפגש עם העצורים, הסיע אותם, היה בדירת  המפגש, ונפגש עם שמואל טרום מעצרו?!

ב-1957 התגלה באקראי שאברי אלעד נמצא בקשר עם הנספח הצבאי של מצרים בגרמניה, עות'מאן נורי, בעודו שוהה שם. עוד התברר שכשהיה במשרדי יחידתו בארץ גנב מסמכים סודיים שונים. הוא נעצר ונחקר. ב-1960 התקיים משפטו בדלתיים סגורות ובחשאי. הוא נשפט על עבירות ביטחון המדינה. הוא נאשם כי נפגש ב-1955 עם הנספח הצבאי המצרי בגרמניה בלי ידיעת הממונים עליו וניהל עימו משא ומתן להעברת תצלומים ומסמכים מודיעיניים. אלעד הכיר את עות'מאן נורי מאז ששהה במצרים ב-1954. הוא לא נשפט על אחריותו לנפילת הרשת בפרשת 'העסק הביש', כלומר על בגידתו בחברי החוליות ועל הסגרתם לידי אנשי המֻח'אבַּראת  במצרים אלא על עבירה מופחתת, ככל הנראה כדי למנוע מדמויות פוליטיות בכירות להיקרא אל דוכן העדים. הוא נדון לשתים עשרה שנות מאסר באגף ה'איקסים' בכלא רמלה. בעקבות ערעור של עורכי דינו קוצר מאסרו לעשר שנים ואחריהן ירד מן הארץ.

מקורות

חגי אשד, מי נתן את ההוראה, ירושלים 1979

אביעזר גולן, מבצע סוזאנה – הסיפור המלא של נידוני הפרשה, ירושלים 1976

איסר הראל, אנטומיה של בגידה, 'האדם השלישי' והמפולת במצרים 1954, ירושלים 1980