דברי הספד
דברי הספד
לזכרם של סא"ל ד"ר משה מרזוק וסא"ל המהנדס שמואל עזר
דברי אל"מ י.א. באזכרה במלאת 65 שנים לתלייתם של סא"ל ד"ר משה מרזוק וסא"ל שמואל עזר
בני משפחות מרזוק ועזר, ראש המל"מ דודו צור, חברי הקרן להנצחת קדושי קהיר, קהל נכבד
התכנסנו להוקיר את זכרם של סגן אלוף משה מרזוק וסגן אלוף שמואל עזר זכרם לברכה. במשך שנים רבות ההנצחה של קדושי קהיר ע"י אגף המודיעין לא היתה מיטבית. מזה כמה שנים שאנחנו נמצאים בתהליך תיקון, וגם היום נמשיך בתהליך מבורך זה. לפני כמה שנים התארח יוסף מרזוק, אחיו של משה, ביחידתנו ונשא דברים בפני רבים מהמשרתים ביחידה, אשר רובם לא הכירו את הפרשה לעומקה, ובוודאי לא ידעו שקדושי קהיר מוכרים כחללים של יחידתנו. אני רוצה להודות ליוסף על דבריו המרגשים, ולכל חברי הקרן על עבודת הקודש שהם עושים בהנצחת זכרם. הקשר ליחידה ממשיך להתפתח, ונכדו של יוסף משרת כיום ביחידה. שישים וחמש שנים עברו, אך הלקחים עדיין רלוונטיים, והכאב של בני המשפחה עדיין חד.
בהתבוננות לאחור על הפרשה, ניתן לזהות כמה תכונות בולטות של כל המעורבים, ושל משה מרזוק ושמואל עזר במיוחד.
ראשית – הציונות, השליחות, ההתגייסות לטובת המדינה, דבר המאפיין את כל הצעירים שהתגייסו לתאים, והוא מקור לגאווה גדולה. צעירים אלו התגייסו למשימה תוך ידיעה ברורה של הסכנות, ללא חובת גיוס, וחלקם אף שילמו את המחיר, לטובת אידיאל שבער בהם.
שנית – הרעות, הדאגה אחד לשני בכלא. חברי הקבוצה היו מגובשים בשמירה על הקבוצה כולה, ועשו מאמצים גדולים לשמור על קשר עם חברתם שהיתה מופרדת מהם. רעות לוחמים במיטבה.
שלישית – לקיחת אחריות ודאגה לאנשים. משה מרזוק נקט בצעד החריג והתפטר מתפקידו, וזאת בשל דאגתו לאנשיו. מדובר בצעד לא פשוט. ניתן לראות בבירור שלא היה מדובר בצעד של "ראש קטן" או "זריקת אחריות" שכן הוא נשאר במצרים כדי לוודא שלא יאונה רע לאנשיו, ולקח אחריות מלאה על התאים בזמן המעצר והמשפט, תוך שהוא יודע היטב את המחיר שסביר שישלם. גם שמואל עזר, שלמעשה גם הוא כבר לא היה ראש תא, לקח על עצמו את הדין כדי להציל את חבריו.
למי שמכיר את מסמך רוח צה"ל, ובפרט ערכי היסוד המופיעים בו, שלוש תכונות אלו הן גם כיום מאבני היסוד של הערכים שצה"ל מחנך לאורם. נידוני קהיר הפגינו את כל התכונות הנאצלות המצופות מחיילי צה"ל מאז ומעולם, ומהווים אות ומופת. אני תקווה שהתיקון שאנו מבצעים, ובו מנציחים את פועלם ומלמדים את מורשתם, יאפשר לנו לזכור את העבר, וללמד את אנשינו דוגמא לעתיד.
אנו מרכינים ראשנו בזכרנו את הקרבתם, זוקפים ראשנו בגאווה על עמידתם ועוז רוחם, ונשקוד על הנצחתם לדורות הבאים.
יהי זכרם ברוך.
דברי תא"ל מיל' דוד צור מנכ"ל המרכז למורשת המודיעין, במלאת 65 שנה לתלייתם של סא"ל ד"ר משה מרזוק וסא"ל שמואל עזר
לזכרו של מאיר מיוחס - מתוך ידיעון מ.ל.מ
לזכרו של ויקטור לוי
דברי הספד
לזכרו של פיליפ נתנסון
לזכרה של מרסל ניניו -בוגר
דברי רוברט דסה בהלוויתה של מרסל ניניו-בוגר
אני רוצה לספר לכם על מרסל שאני הכרתי כפי שאף אחד אחר לא הכיר.
מרסל הצעירה גדלה בקהיר, בחורה צעירה יפהפייה וחכמה שעתידה לפניה, נענתה לבקשה של נציג מדינת ישראל להירתם לפעילות מסוכנת עבורה, ומרסל היתה מודעת לכובד המשימה ולסיכונים.
מה הניע אותה לפעול למען מדינה רחוקה בה לא ביקרה, בה לא היו לה משפחה או חברים ?
התשובה – ציונות ואהבת המדינה. כצעירים יהודים ציוניים במצרים ולאורך השנים הארוכות מאז, תמיד הסתכלנו על ישראל כפסגת שאיפותינו.
את מרסל אני פגשתי לראשונה רק בבית המשפט. פגשתי בחורה צעירה וחזקה ששמרה על פאסון המיוחד לה, כפי שאפשר לראות בתמונות המעטות מהמשפט. דווקא אב בית הדין המצרי דיגוו'י נתן לכך ביטוי כשאמר לעצירים המוסלמים שלא הראו חוסן דומה, שייקחו דוגמא מהבחורה שהיתה כאן לפניהם.
בשנים הקשות בכלא חשבנו על מרסל ודאגנו זה לזו מרחוק. נבנה קשר והתחזק דווקא בין כותלי הכלא. ידענו שקשה לה מאוד, בחורה צעירה, בודדה מוקפת אויבים.
עשינו מאמצים להיות בקשר, בפעם אחת מרסל מצאה דרך מקורית וסתמה את הביוב כדי שיבוא שרברב ויעביר בכליו מכתב עבורנו. היא גם סרגה לנו סוודר, מטפחות וגרביים שאני שומר עד היום. אני שלחתי לה גלויות עם ציורים והדבקות לכל יומהולדת. לא קל להשיג את הדברים האלו בכלא, אך זה החזיק וחיזק אותנו.
מרסל הייתה האישה היחידה ברשת שלנו. רמזתי קודם על הקשיים ואפשר רק לדמיין מה עבר על מרסל. אך כל מי שהכיר אותה ראה אדם חזק, מרשים ואמיץ, אישה רגישה בעלת חן מיוחד שקומתה תמיד זקופה.
כשהשתחררנו, שאלו את מרסל מה הדבר הראשון שתרצה והיא ביקשה אמבטיית קצף, אני ביקשתי לשתות מכוס של זכוכית.
לא ארחיב כאן על נושא העסק הביש, השאלה מי נתן את ההוראה והטיפול בשחרורנו המאוחר. מרסל החליטה להשתקם ולהמשיך בחייה. היא נישאה לאלי ומילאה את חייה החדשים בתוכן, היא הייתה משכילה ורחבת אופקים, אוהבת ספר ואומנות, אך הפצע בפנים לא הגליד לחלוטין מעולם.
שותפות הגורל חיברה ביננו בקשר מיוחד שזר לא יבין ושהתחזק לאורך השנים. המשכנו לדאוג זו ותמכנו אחד בשנייה. גרנו מרחק של 50 מטר זה מזה, היא הייתה חלק בלתי נפרד ממני, אחותי ודודה לילדי. ולמי שחושב שלמרסל לא היו חולשות, לא הכיר את אהבתה למלוחיה שהקפדנו לאכול יחד.
מרסל תחסר לי מאוד ואני מרגיש שחלק נוסף ממני הולך לאחר ויקטור ופיליפ. יש לי בקשה במעמד זה, גם בשם מרסל, אולי צוואה – שימצא מי שירים את הכפפה, שהמדינה תדאג לכך שהסיפור שלנו ילמד במסגרת ממלכתית ובעיקר שיגיע לנוער ושלא ישכח. אני חושב שזה היה משמח את מרסל.
נוחי בשלום על משכבך מרסל, תהיי חסרה לנו מאוד. אנחנו אוהבים אותך.
דברי הספד בלוויה של מרסל, אפרת נכדתה
אני רוצה לספר לכם על הסבתא הפרטית שלי. תמיד חשבתי שלסבתא יש שיער של שחקנית קולנוע צרפתית משנות ה-70. השפה התחתונה בצד שמאל של סבתא הרבה פעמים מעט יבשה. בית החזה שלה בחלק העליון מעט שקוע ואפשר לראות דרכו את הוורידים. יש לה שן אחת מעט עקומה וטיפה יותר כהה בלסת התחתונה, והחורים שלה באוזניים גדולים מהרגיל. יש לסבתא מידת נעליים כל כך גדולה שתמיד הייתה צריכה להזמין נעליים מיוחדות.
סבתא הייתה הולכת לישון מאוד מאוחר, ולא אהבה לקום מוקדם. כשכבר קמה אהבה לאכול פפאיה בבוקר, ובאופן כללי העדיפה פירות טרופיים. אני חושבת שכנערה היא הייתה המבוגר הראשון שהכרתי שהיה מתעורר מאוחר.
בבוקר סבא היה מכין לה כוס קפה בכוס הכי ענקית שאי פעם ראיתי, ולימים הקפה התחלף בתה. סבתא אהבה לשתות הפוך בלי קצף. ובאוטו תמיד הייתה לה קופסת סוכריות מצופות אבקת סוכר.
היא לא אהבה שהמזגן באוטו מכוון אליה, ובאופן כללי גם ביום קיץ חם הייתה יכולה להגיע עם חולצה ארוכה ומעיל דק.
מבחינת סבתא רמת השרון היא כמעט כמו ניו יורק.
לסבתא היו זוג בובות עכברים מפרווה, אחד בצבע אפור והשני בוורוד. הם היו מתחברים לחיבוק עם סקוץ', ותמיד נחו לה ליד המיטה.
סבתא ואני שתינו מאד אוהבות גבינת פקורינו ולימים היינו יושבות יחד בווינה למסיבות גבינה.
סבתא הייתה מתקשרת אליי בכל פעם שהייתה הופעת מחול בערוץ שמונה, ושומרת לי כתבות מהג'רוזלם פוסט על רקדניות שנראו לה מעניינות. עד לא מזמן עוד הייתה מציעה שנלך יחד להופעה במשכן, אבל רק אם יש כרטיסים במקומות הכי טובים.
לסבתא הייתה קצת נטייה לדאוג לי, במיוחד בנושא גברים. בסוף הספקנו לרקוד יחד בחתונה, ולפני שלושה חודשים זכיתי שתחזיק את הבן הראשון שלי.
סבתא אהבה אותי מאוד. אני יודעת את זה כי היא גרמה לי להרגיש אהובה, וזה דבר שלא כל אחד יודע לעשות.
אבל סבתא ידעה, ואהבה מאוד. ואני, סבתא, אוהבת אותך מאוד, ואתגעגע אלייך מאוד מאוד.
(אפרת, נכדתה של מרסל)
לזכרו של מאיר זפרן
דברי הספד בהלוויתו של מאיר זפרן, פרופ' נחם אילן
ה' במרחשוון תשפ"ג, 30 באוקטובר 2022
עם הסתלקותו של מאיר זפרן
מאיר נולד בקהיר בכ"ט במנחם אב תרפ"ח, 15 באוגוסט 1928, ונפטר בחיפה בה' במרחשוון תשפ"ג, 30 באוקטובר 2022, בשנתו ה-95. ב-1951 נענה לפנייתו של סרן אברהם דר, נציג יחידה 131 במחלקת המודיעין במטה הכללי של צה"ל (אגף המודיעין קם רק בסוף 1953), והתנדב לפעול בסתר למען מדינת ישראל בידיעה ברורה שבכך הוא מסכן את חייו. בקיץ 1954 הגיע למצרים אברי אלעד, שנשלח מטעם יחידה 131, כדי להפעיל את החולייה האלכסנדרונית לבצע פיגועים ביעדים בריטיים ואמריקאים במצרים כדי להניע את בריטניה לשקול מחדש את החלטתה להוציא את צבאה במצרים. החולייה הקהירית, שמאיר נמנה עליה, הייתה מנוונת כבר חודשים אחדים. אברי אלעד בגד בשולחיו ובחברי החוליות והסגירם לידי המצרים. בהעדר מידור בין החוליות נתפסו כל החברים בתוך ימים ספורים, ובהם מאיר, נחקרו באכזריות והועמדו לדין. משפטם החל ב-10 בדצמבר 1954 והסתיים כעבור שלושה שבועות, ב-31 בו. מאיר זפרן ומאיר מיוחס נידונו לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך.
ב-1961 שוחררו שניהם וכעבור ימים אחדים הגיעו ארצה, חבולים בגופם ובנפשם, אחרי שמדינת ישראל ניסתה להרחיקם ממנה אל דרום אמריקה. שניהם התעשתו במהירות ובנו לעצמם קריירות נאות ומשפחות חמות.
מאיר זפרן עבד שנים כאדריכל וכמהנדס בניין, ובין השאר היה שותף בתכנון ובהקמת המגדל של אוניברסיטת חיפה במרומי הכרמל. חותמו המקצועי ניכר היטב בעוד מבנים רבים בחיפה. ב-1970 נסע עם משפחתו לגבון מטעם חברת פדרמן, ולחוף השנהב מטעם 'סולל בונה' וניהל שם מיזמים רחבי היקף. בתום שלוש שנים באביג'אן בירת חוף השנהב שבה כרמלה רעייתו עם שני ילדיהם לחיפה, ומאיר התמנה למנהל סניף 'סולל בונה' בטוגו.
בעת שהותו באפריקה הכין מאיר 24 רישומים ובהם חוויותיו וחוויות עמיתיו מתקופת המעצר, החקירות, המשפט והמאסר בקהיר.
מאיר שב ארצה מעט לפני מלחמת יום הכיפורים, ובמהלכה ולאחריה ריכז כעשרים פרויקטים של חברת 'עמידר' בצפון הארץ, בתל אביב ובירושלים, מפני שהמהנדסים שטיפלו בהם היו במילואים.
לאחר פרישתו לגמלאות החל מאיר מתמסר לציור עשיר בצבעים, וביתו הוא מוזיאון קטן ליצירותיו עזות המבע.
בשנים האחרונות התקשה לשמוע וללכת, התייסר בכאבים עזים שלרובם לא היה מזור, ועדיין היה חיוך נסוך על שפתיו, והוא שב ואמר: 'אני אופטימי, נחם, יהיה טוב, יהיה בסדר, אני אופטימי'. כל עוד הייתה כרמלה בין החיים הוסיף 'אני דואג לכרמלה, היא מדאיגה אותי'. לפני יותר משלושה חודשים, יום לאחר יום הולדתו התשעים וארבעה, באתי לברכו בביתו. ייסוריו ניכרו על פניו, ועדיין הרבה לחייך והזמין אותי לראות את הציור החדש שהוא עובד עליו ונושאו גן עדן!
המאסר במצרים, העינויים ועבודות הפרך שברו את גופו. מאיר היה נכה צה"ל. כשהגיע ארצה גם נפשו הייתה חבולה, ודווקא אז ומאז התגלו תעצומות הנפש שלו. הוא בחר לחיות את חייו כאדם בריא ופעיל, הביט קדימה, היה לאדריכל ולמהנדס נחשב ומוערך, הקים משפחה אוהבת, התגאה בילדיו ובנכדיו, וכמו חבריו למחתרת ולמאסר חי חיים עשירי תוכן.
מאיר היה לא רק איש מקצוע מעולה אלא בעיקר בעל נפש של אמן. האמנות הייתה מרכיב מהותי בעולמו ועיצבה את יחסו אל העולם. מאיר שורר בצבעים, וראה לנגד עיניו עולם ססגוני, המזמן הרבה אפשרויות טובות, מרתקות, מפתחות ובונות. מאיר האמין שעל האדם, כל אדם, להרים את ראשו, להבחין בשפע הזה, ולבחור בחיים במלואם. מאיר בחר לחיות חיים כאלה, ודומני שבזכות גישתו זו לחיים האריך ימים למרות מחלותיו.
במשך עשרות שנים היה גא בציוניותו, לא התחרט על פועלו למען מדינת ישראל שלא גמלה כראוי לו ולחבריו, ובחר במודע ובתבונה להדגיש את הטוב והיפה ולא להיות לאדם נרגן ומריר.
מאיר היה בעבורי מקור השראה לתעצומות נפש, לרגישות, לאנושיות, לרֵעוּת ללא גבולות, לאהבת היפה והטוב, לרוח האדם במיטבה. דמותו תמשיך להאיר את דרכי.
נַחֵם אילןהס
לזכרו של רוברט דסה
דברי הספד בהלוויתו של רוברט דסה, פרופ' נחם אילן כ"ג באלול תשפ"ד, 26 בספטמבר 2024
אחרי מיטתו של רוברט דסה
ניצבים כאן אנשים רבים, כולם אבני דרך במסלול חייו של רוברט כנער וכבחור ציוני פעיל במצרים, כבן זוג וכאב, כאיש מקצוע בטלוויזיה הישראלית, כאמן, כחבר, וגם כאבא של. כולנו חלק מפסיפס שהוא חלק קטן מהשלם שהיה רוברט. איננו מספיקים כדי להרכיב את השלם הזה, שהיה גדול בהרבה מסך חלקיו.
התוודעתי לרוברט ולסיפור חייו לפני כשש עשרה שנים, כשהתבקשתי לעמוד בראש הקרן להנצחת קדושי קהיר, ומאז אני הולך ולומד, ומגלה אדם מעורר השראה, רב-פנים. אסרטט שלושה קווים באישיותו, מעט מהרבה.
רובי הַיַּזָּם והרֵעַ
בהיותו בכלא התנדב רובי לרוקן מדי בוקר מכל התאים את הפחים ששימשו שירותים. לכאורה, אין משימה דוחה מזו. אולם זו הייתה דרכו להסתובב בכל הכלא, להכיר את מבנהו לפרטיו, להתרשם מכל האסירים ולהכירם, וגם לאסוף מודיעין על המתרחש בכלא ומחוצה לו. זו דוגמה מצוינת לכישרון של רובי לזהות הזדמנויות ולנצלן.
מכל אסירי הפרשה סבלה מרסל ניניו יותר מכולם, הן מפני שהייתה בחורה נאה ומצודדת, הן מפני שישבה לבדה בכלא הנשים בקרב נרקומניות, רוצחות ונשים בזנות. אכן, תוך זמן קצר נעשתה המנהיגה החיובית שלהן וחוללה שינוי דרמטי לטובה בדימוי העצמי שלהן ובתפקודן. בראש ובראשונה היא נטעה בנפשותיהן את האמון בעצמן וביכולותיהן. חמשת הצעירים חָלקו תא משותף, וכשניסו המצרים להפריד ביניהם פתחו בשביתת רעב והצליחו לשוב לתאם המשותף. כך היו לקבוצת תמיכה, ורובי, כזכור, יחד עם ויקטור לוי ופיליפ נתנסון, שהו שם ארבע עשרה שנים. במשך כל השנים הללו חתר רובי להגיע למפגש פנים אל פנים עם מרסל. רעיון הבריק בראשו: להקים קבוצת כדורסל בכלא, ואחר כך כמה קבוצות וכך ליצור ליגה בתוך הכלא, ובהמשך ליזום תחרויות בין קבוצות אסירים מבתי כלא שונים, הכול מתוך תקווה להצליח ולפגוש את מרסל. בסופו של דבר לא עלה הדבר בידו, אולם שוו בנפשכם כמה תעצומות נפש צריך אדם שהוא אסיר נטול זכויות כדי לחתור במשך ארבע עשרה שנים למען מטרה נאצלת, אינו מתעייף ובוודאי אינו מתייאש ולא מרפה.
הרעוּת בין רובי למרסל התממשה רק לאחר שחרורם בחורף 1968. מאז התפתחה והתעצמה, והייתה קרובה יותר מאחווה.
רובי האמן
בעת שהותו בכלא הציע רובי למנהלו לעטר את קירות הכלא בציורים מעשה ידיו. הרעיון מצא חן בעיניו, וכך הוסיף רובי ממד צבעוני למקום שצבעיו נעים בין האפור הקונקרטי לשחור הסימבולי. בהמשך צייר פורטרטים לקצינים שונים בכלא. איש מהם לא מחה כשב'טעות' העלה אותם בדרגה. החנופה נעמה להם, ובתמורה קיבל מהם כל מיני טובות הנאה קטנות ששיתף בהן את חבריו לתא.
בימים אלה מוצגת תערוכת איורים וציורים של רובי ב'בית גידי', הוא מוזאון האצ"ל בתש"ח, ממש על שפת הים בתל אביב. זו תערוכה נודדת, וכבר הוצגה תחילה במוזאון ההגנה בתל אביב, ואחר כך במוסד ובמוזאון אסירי המחתרות במגרש הרוסים בירושלים. התערוכה משכה אליה מבקרים רבים באתרים השונים. רובי היה כה נרגש במעמד הפתיחה של התערוכה במוזאון ההגנה עד שנעתקו המילים מפיו והוא ביקש מגיא לדבר בשמו. הדמעות שניגרו מעיניו היו דמעות אושר: הייתה זו הכרה מאוחרת של הממסד הבטחוני אך חשובה לאין ערוך בזכויותיו כציוני פעיל, כלוחם בשורות המודיעין הישראלי הצעיר וכאסיר שנים רבות.
ברישומיו היטיב רובי לקלוט את הממד האנושי גם במצבים עגומים ולתת ביטוי לאנושיות ולתקווה גם ברגעי משבר. לשם כך אין די בכישרון מקצועי. נחוצה נפש רגישה, שהטוב והיפה הם חלק מהותי בה גם כשהמציאות מנוגדת להם. שמעתי את גיא אומר בהזדמנויות מגוונות 'גדלתי בבית נורמלי'. בבית 'נורמלי'?! כן, וזה היה בזכות דינה, אישה בעלת אישיות נדירה באיכותה, אסרטיבית, ובה בעת רגישה מאוד, ובזכות רובי. כמה ילדי אסירים, גם בנסיבות ובתנאים קלים יותר, יכולים להכריז שגדלו ב'בית נורמלי'? אז כן, דינה ורובי שניהם אינם נורמליים, אך לחיוב.
תם עידן. אחרון אסירי הפרשה הלך לעולמו, שבעים שנה אחרי שנעצר, נשפט ונכלא. הגוף היה בכלא, אך נפשו ורוחו נותרו בנות חורין.
רובי היה ויהיה בעבורי דמות מופת, מקור השראה מאתגר להרים תמיד את הראש, ליזום, לשאת באחריות, להקפיד שהאתי והאסתטי יהיו נוכחים בחיים כל הזמן, לפעול עם מרכז כובד מוסרי פנימי ולשמש חבר נאמן ללא גבולות, ללא תנאים, בכל עת.
פרופ' נחם אילן