פרשת "עסק הביש"

לאחר מלחמת השחרור נערך צה"ל לסבב נוסף של לחימה והקים את יחידת המודיעין 131, שנועדה לפעול בעיקר בשעת לחימה. אנשיה גייסו צעירים יהודים בארצות ערב לאיסוף מודיעין בעת שגרה, וללוחמה פסיכולוגית והפעלה מבצעית בעת מלחמה.

ב-1951 הגיע למצרים סרן אברהם דר מיחידה 131 והקים בה תאי מחתרת בקהיר ובאלכסנדריה. לראש התא בקהיר מונה ד"ר משה מרזוק, רופא צעיר ומוכשר. לראש התא באלכסנדריה מונה סטודנט מבריק להנדסת חשמל, שמואל (סמי) עזר. לחוליה בקהיר גויסו: מאיר זפרן ואלי נעים. באלכסנדריה גויסו פעילי תנועות הנוער במחתרת: רוברט דסה, ויקטור לוי, מאיר מיוחס ופיליפ נתנסון. מרסל ניניו מקהיר גויסה לקשר בין התאים. חלק מהחברים הגיעו ארצה בחשאי בשנים 1952–1953 ועברו הכשרה צבאית, שכבר אז נחשבה חובבנית.

בקיץ 1954 התקרב לסיומו משא ומתן בין בריטניה למצרים על עזיבת האנגלים את מצרים. בישראל התעורר חשש כבד מהפינוי. ההנהגה הביטחונית והמדינית חיפשה דרך לסכל את הפינוי או לפחות לדחותו. ביוני 1954 נשלח למצרים אברי אלעד, קצין מיחידה 131, כדי להפעיל את חברי החוליות במשימות הצתה וחבלה מינוריות במתקנים בריטיים ואמריקנים, שנועדו לעורר חוסר יציבות במצרים ולמנוע את יציאת הצבא האנגלי משם. המשימה לא תאמה את המטרה המקורית שלשמה הוקמו החוליות. אברי אלעד היה דמות שנויה במחלוקת, ושנים אחדות לפני כן פוטר מצה"ל בגין גניבת רכוש צבאי ונודע כמי שבעברו קופה של שרצים.

כל חברי החוליות האלכסנדרונית והקהירית (שהייתה מושבתת כבר חודשים), ובהם מרסל שקישרה בין התאים, נעצרו. עימם נתפס מאיר (מקס) בינט, לוחם סתר של המודיעין הישראלי, שפעל אז במצרים ונדרש להיות עימם בקשר. מפקדם אברי אלעד נותר חופשי ויצא את מצרים ללא פגע כעבור שבועיים.

הצעירים הללו פעלו מתוך מסירות למדינה ותחושת שליחות. הפעלתם הייתה רשלנית, ללא מידור וללא אמצעי מילוט. לימים התברר כי מפקדם בגד בהם והסגירם. כולם עברו עינויים קשים, נחקרו באכזריות ונדונו במשפט ראווה. מרסל ניניו ניסתה להתאבד במהלך החקירות. מאיר בינט שם קץ לחייו במהלך המשפט. מפקדי שתי החוליות, ד"ר משה מרזוק בקהיר ושמואל עזר באלכסנדריה, נדונו לתלייה והועלו לגרדום בח' בשבט תשט"ו, 31 בינואר 1955. ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו ורוברט דסה ל-15 שנות מאסר, ומאיר מיוחס ומאיר זפרן לשבע שנים.

ב-1956, עם סיום מבצע 'מוסקטיר' (הוא מבצע קדש=סיני), היו בידי ישראל כ-5,000 שבויים מצרים. הנהגת המדינה והצבא לא פעלו להחלפת נידוני קהיר בשבויים אלה, וכך נותרו גיבורי הפרשה עוד שנים ארוכות בכלא.

עם תום מלחמת ששת הימים ב-1967 היו בידי ישראל כ-6,000 שבויים מצרים. משה דיין – הרמטכ"ל בעת התפוצצות ובמבצע סיני וכעת שר הביטחון – שוב לא פעל לשחרורם. ראש המוסד אז, מאיר עמית, דרש משר הביטחון ומהממשלה לנהל משא ומתן לשחרור ארבעת האסירים שנותרו בכלא במצרים או שיתפטר. בעקבותיו שוחררו ארבעת האסירים האחרונים (מרסל, רובי, ויקטור ופיליפ) והגיעו ארצה בפברואר 1968.

ארונותיהם של סא"ל שמואל עזר וסא"ל ד"ר משה מרזוק הגיעו ארצה רק באביב 1977 לאחר פנייה אישית של ד"ר יוסף מרזוק, אחיו של משה, לנשיא מצרים אז, אַנְוַר אלסאדאת.

בפרשה זו התחמקו קצינים בכירים בצה"ל מנטילת אחריות אישית להחלטותיהם ולמעשיהם, שיקרו בוועדות חקירה, זייפו מסמכים, הפקירו את הצעירים במצרים שניאותו לסכן את חייהם ולפעול למען מדינת ישראל, ולא מימשו את אחריותם להבאת ארונותיהם של עזר ושל מרזוק לקבורה בארץ.

ההפעלה הרשלנית של החולייה האלכסנדרונית (כאמור, החולייה הקהירית הייתה מושבתת מאז דצמבר 1953) ותוצאותיה הציבוריות והצבאיות היו האירוע הציבורי המסעיר והמטלטל ביותר במדינת ישראל בעשרים וחמש שנותיה הראשונות, עד מלחמת יום הכיפורים (השאלה שהדהדה הייתה 'מי נתן את ההוראה?'). היא הביאה לנפילת ממשלות וגרמה גם לפרישתו הסופית של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה ב-1963.

בסערת הפרשה נשכחו גיבוריה: העולים לגרדום והאסירים, צעירים יהודים מגולת מצרים, חברי תנועות הנוער הציוניות, שפעלו בתום לב, במסירות, בהקרבה ובנאמנות. אלה ראויים לשמש דוגמה ומופת גם לדורות הבאים.