באפריל 1951 נחת בשדה התעופה בקהיר גבר צעיר, נאה ודובר אנגלית מהוקצעת. היה זה אברהם דר, ימאי וחקלאי, פעיל המוסד לעלייה ב' ואיש הפלוגה הימית של הפלמ"ח. בחודשים האחרונים של מלחמת העצמאות ביצע מספר משימות מודיעיניות. אברהם הגיע בזהות שאולה בשם ג'ון דרלינג, אנגלי יליד ג'יברלטר, המתעתד להקים סוכנות למכירת ציוד חשמלי. הוא בא למצרים כנציג יחידה 131, כדי להקים שני תאים מחתרתיים של צעירים יהודים מקומיים. יחידה 131 הייתה היחידה המבצעית של מחלקת המודיעין במטה הכללי ומפקדה היה סא"ל מוטק'ה בן-צור. התאים נועדו: א. לאסוף מידע; ב. להקים תשתית של דירות מסתור ובהן סליקים לנשק וחומרי חבלה למקרה שהאוכלוסייה היהודית המקומית תיפגע ותהיה בסכנה מידית; ג. לוחמת מודיעין (לוחמה פסיכולוגית) בעת מלחמה.

        

בקהיר פגש אברהם את ד"ר ויקטור סעדיה, רופא ופעיל ציוני מראשי 'בני עקיבא'. באלכסנדריה פגש את פעיל המוסד לעלייה ב' עובדיה דנון, וביקש מהם שיצביעו על צעירים ציונים מהימנים שאינם מתכננים לעלות מידית ארצה. ד"ר ויקטור סעדיה המליץ על חבריו ד"ר משה מרזוק, מאיר זפרן ואלי נעים הקהיריים ועל חניכו המצטיין רוברט (רובי) דסה מאלכסנדריה. לאחר שדר פגש בד"ר מרזוק הוא מינה אותו למפקד התא בקהיר. 

עובדיה דנון המליץ על חבריו שמואל (סמי עזר) וויקטור לוי, ומאוחר יותר על מאיר מיוחס הבוגר יותר ועל  פיליפ נתנסון חברו של ויקטור. דר נזקק לגורם מקשר בין שני התאים. הוצעו כמה שמות ולבסוף נבחרה מרסל ניניו. באותה עת אימה הייתה חולה ולכן מרסל לא התעתדה לעוזבה ולעלות.

מרסל סיפרה כי נפגשה עם ד"ר סעדיה, אשר הפגיש אותה עם 'מרטין'. לימים נודע לה שהיה זה שלמה הלל, שליח המוסד. בהמשך פגשה את אברהם דר והתרשמה ממנו עמוקות. כדי שלא לעורר תהיות לגבי הקשר ביניהם, פרסם דר מודעה ובה ביקש מזכירה בחלקיות משרה. מרסל הציגה את מועמדותה, הוזמנה לראיון בדירתו, קיבלה את המשרה ומאז טיפלה בדאר שלו כסוכן מוצרי חשמל. בדירה זו פגשה באחד הימים את ד"ר מרזוק, ופעם אחרת את שמואל עזר והתבקשה להישאר בקשר עמו. בהמשך נודע לה על גיוס מאיר זפרן ואלי נעים.

גם התא בקהיר החל להתארגן. נשכרה דירת מפגש על שם אלי נעים ומאיר זפרן, ונבנה בה סליק. מרסל החלה ללמוד מאברהם דר לפענח צפנים ולהשתמש בדיו בלתי נראית. כמקשרת בין התאים הובהרו לה דרכי קבלת הכספים והעברתם.

עובדיה דנון ציין כי המליץ על טובי בני הנוער, חניכי תנועות הנוער הציוניות. שמואל שאל אותו האם העניין כדאי, ועובדיה השיב שזו הוראה מבן-גוריון. ויקטור לוי סיפר כי כשעובדיה דנון פנה אליו, היה שקוע בבחינות  באוניברסיטה, אך משהבין שעליו לפגוש שליח מהארץ, האיץ בדנון לקיים את המפגש. גם עליו השאיר אברהם דר רושם כביר. הוא נדרש להתנתק מהתנועה שהיה בין ראשי פעיליה ומחבריו הוותיקים שהיו פעילים בה.

כאמור, על רוברט דסה המליץ ד"ר סעדיה. הוא הגיע מקהיר לאלכסנדריה לשיחה עמו, ורובי סבר שהנושא הוא ענייני התנועה. להפתעתו הבהיר ד"ר סעדיה שהגיע שליח מהארץ, המעוניין לגייס צעירים למשימה שאינו יודע את טיבה. גם רוברט נדרש לעזוב את תנועת 'בני עקיבא' שהיה אחד מראשיה, על אף התנגדותו. לאחר הפגישה עם דר חש רובי שהוא נכון לכל משימה. משהבינו רובי וויקטור ששמואל עזר נמנה על הקבוצה, התחזקה אמונתם שהם בדרך הנכונה.

ויקטור המליץ על חברו פיליפ נתנסון, שהיה עסוק באותה תקופה באיתור וסילוק 'מסתננים' קומוניסטיים מתנועת 'דרור', שבה היה פעיל. ויקטור העלה בפניו רעיון להקים תא מחתרתי שיעסוק בלוחמה פסיכולוגית. פיליפ 'נדלק' מיד והיה נכון לשתף פעולה, הגם שהבין שייאלץ לעזוב את התנועה. אברהם דר ראיין אותו, ופיליפ הסכים שיבנו בביתו סליק. ביתו היה גדול ומרווח, ורוב שעות היום היה ריק מאדם. בלב כבד התנתקו החברים מתנועותיהם ומחבריהם, ועיצבו לעצמם דימוי של צעירים נהנתנים, שתנועת הנוער והציונות רחוקים מליבם.

התא באלכסנדריה החל להתארגן. שמואל מונה למפקד התא. הם שכרו בית קיץ על החוף למשך חודשי הקיץ והחלו להתאמן בו, תחילה בהדרכתו של אברהם דר ובהמשך באופן עצמאי. כדי להסיר חשדות נערכו במקום מסיבות ריקודים כדי ליצור רושם שמדובר בדירת הוללות. בהנחיית דר יצאו שמואל ורובי לסייר בנקודות בעלות חשיבות צבאית בעיר, ובייחוד באזור הנמל. מדי פעם יצאו להפלגה ו'בטעות' הגיעו למעגן הצבאי.

בסוף אוגוסט 1951 עזב דר את מצרים והשאיר מאחוריו שני תאים ומקשרת. הוא הספיק לתת להם חומרי קריאה על מחתרות ונהלי סודיות, להדריכם בשיטות חבלה שונות, כיצד להתקין חומרי נפץ ממוצרים שניתן לרכוש, להכין 'פצצות כרוזים' לקראת הפצתם, ובעיקר הבהיר כי יידרשו להגיע לארץ להכשרה וכי עליהם למצוא עילות לקבלת היתר יציאה ממצרים.

תמונות של חברי הקבוצה בתקופה שקדמה למאסר