הפעילות בתאים ויציאת חברי הרשת להכשרות

מציוריו של שמואל עזר

באוגוסט 1951 עזב אברהם דר את מצרים כשהוא מותיר אחריו שני תאים, באלכסנדריה ובקהיר. החברים באלכסנדריה שכרו דירה בשכונת מזריטה, קיימו בה מסיבות, וכך יצרו רושם שמדובר בדירת הוללות. רובי (רוברט דסה) ופיליפ נתנסון התערו בחברה חדשה, לא יהודית. שמואל עזר (סמי) לא היה מסוגל להעמיד פנים ולשקר, ולכן לא השתתף במסיבות. בשעות היום היה אורח של קבע בה – כן הציירים שלו ניצב באחד החדרים וציוריו עטרו את הקירות וניצבו בפינות החדר, סיפור כיסוי למקרה שמישהו בלתי קרוא יפתיע אותם. פיליפ התקבל כשוליה בסטודיו לצילום כדי לשפר את יכולת הצילום והפיתוח שלו. אנשי התא החלו להתאמן בהרכבת מנגנוני השהיה כימיים, אך בעיקר ציפו לאישור מן הארץ לגבי הכשרתם בה ('הקורס') מטעם יחידה 131. שמואל עזר, שעמד בראש התא באלכסנדריה, אמור היה להישאר בעיר ולהעביר את הפיקוד לוויקטור לאחר שזה יסיים את הכשרתו בארץ, ולעלות ארצה.

בספטמבר הגיעה מרסל מקהיר והסתודדה עם שמואל עזר. לאחר אותה פגישה בישר שמואל  לוויקטור שהתקבל בעבורו אישור מהארץ. ויקטור הגיש במהלך הקיץ בקשה לאוניברסיטת פריז להתקבל כסטודנט משתלם ב'מדעי השימורים' וקיבל במהרה  תשובה חיובית. הוא הפליג למרסיי ומשם בא לפריז ופגש את אברהם דר שהורה לו לבנות לעצמו דמות וסיפור כיסוי של סטודנט. ויקטור עשה כדבריו, נרשם כחבר באגודת הסטודנטים והגיש בקשה להתקבל למעונות. באותה עת חידש את ההתכתבות עם ארוסתו סוזאן, שהייתה בארץ. כעבור למעלה מחודש התבקש לחזור למרסיי ולהירשם כעולה, ובדצמבר 1951 הפליג ארצה. בארץ נאלץ להמתין, שכן הקורס התעכב. בתחילה בילה ויקטור חופשה נעימה עם סוזאן, אך משחלפו הימים והוא נותר חסר מעש החל לתהות על סיבת העיכוב ועל נחיצותו. לבסוף בישר לו מוטק'ה בן-צור, מפקד יחידה 131, כי הקורס מתחיל.

פיליפ נתנסון מימין וויקטור לוי משמאל

תחילה היה ויקטור החניך היחיד. מדריך פרטי לימד אותו שיעורי חבלה באנגלית. באחד הימים פגש את אברהם דר בנוכחות מוטק'ה בן-צור. אברהם שאל על הקורס. לפתע ניטש בינו לבין מוטק'ה ויכוח והם עברו לשוחח בעברית. הוויכוח עורר אצל ויקטור תחושה לא נעימה. בתום קורס זה החל קורס בטופוגרפיה. לקראת פסח הודיע לו אברהם דר כי הגיע עוד בחור ממצרים שיצטרף אליו לקורס. היה זה ד"ר משה מרזוק. ויקטור התרשם שמשה אדם סגור, המתמצא בצורה יוצאת דופן בתנ"ך ורוחש אהבה רבה לארץ. הם התיידדו והרבו לשהות איש במחיצת רעהו. ויקטור הכיר לו את סוזאן ומשפחתה, וצירף אותו לטיוליהם המשותפים. השניים למדו יחד חשמל, אלחוט, צופנים והתקנת סליקים. בסיומם נשלח ויקטור האלכסנדרוני לקורס לזיהוי אניות וחבלה ימית, מיומנויות שמשה הקהירי לא נזקק להן. משסיים את הקורס בהצלחה הוסמך כקצין בצה"ל בדרגת סגן משנה. כתשעה חודשים לאחר הגיעוֹ ארצה נפרד ויקטור ממפקדו. הלה הבהיר לו טרם צאתו כי הוא ניצב בפני סכנה גדולה ועדיין יכול להתחרט ולהישאר בארץ. ויקטור בחר לחזור למשימתו. וכאן מתבקשת השאלה, אם הסכנה הייתה כה ברורה וידועה – והרי זה איום מהותי בעבודתו של כל לוחם מודיעין – מדוע לא הכינו קציני יחידה 131 את ויקטור ואת חבריו לאפשרות שיפלו בידי המצרים, ולא הסבירו להם כיצד לנהוג בעת חקירה, מה מותר ומה אסור לספר וכדומה.

ויקטור לוי וארוסתו סוזי בישראל בתקופת הקורס 1952

משהבינה סוזאן כי ויקטור חייב לשוב למצרים, ביקשה להצטרף אליו. הוא ניסה להתחמק מלהיענות לבקשתה בתואנה שיעסוק בארגון העלייה וכי לא יהיה לו זמן מספיק להקדיש לה בניכר. הוא הבטיח כי בעוד כשנתיים יחזור ארצה ואז יינשאו. כשנפרדו לא העלתה על דעתה שהם ייפגשו שוב רק כעבור כמעט שש עשרה שנים... ויקטור שב לצרפת אולם שיבתו למצרים השתבשה. בשל הפיכת הקצינים שהתרחשה במצרים חודש לפני כן הוא התעכב בצרפת כשבעה חודשים וקצבתו הלכה וקטנה. תוקף רישיון השהייה שלו פג והוא היה לשוהה בלתי חוקי. לבסוף הוסדרה חזרתו והוא הפליג למצרים.

ד"ר משה מרזוק הגיע להכשרה בארץ ב-1952. הוא יצא את מצרים כרופא מלווה לאישה מבוגרת שבתה התגוררה בפריז. הבת ביקשה להעביר את אמה לפריז להמשך הטיפול הרפואי, והייתה מוכנה לשלם עבור ליווי רפואי לנסיעה. משה נבחר למלווה, ובהזדמנות זו נרשם להשתלמות קצרה בבית החולים ליד מרסיי. בסיום ההשתלמות יצא ארצה, וכאמור השתתף בכמה קורסים אשר בסיומם הוסמך כקצין.

בעת שהותו בארץ חנכה את משה קצינת מודיעין צעירה, סגן קלרה כהן (לימים דה-הרטוך), ונרקמו ביניהם קשרי ידידות חמים. כעבור יותר משלושים שנה העלתה על הכתב את רשמיה מאישיותו.

בעת שהותו בצרפת פגש ויקטור שוב את משה, שאף הוא סיים את הכשרתו והיה בדרכו חזרה למצרים, וכן את רובי, שהיה בדרכו לארץ. רובי עדכן אותו כי לאחר צאתו את מצרים באה תקופה של פעילות אינטנסיבית בניצוחו של שמואל  עזר. התקיימו אימונים בדירת המפגש ובמדבר, נערכו סיורי התמצאות בנקודות אסטרטגיות שונות במרחב אלכסנדריה, ובעיקר בנמל וסביבו. שמואל, פיליפ ורובי הגבירו את פעילותם ב'מועדון השייטים' שבנמל. במקביל עשו רובי ופיליפ מאמצים להשיג אישורי יציאה ממצרים. הם פנו לפקולטה להנדסת חשמל באוניברסיטת פריז בבקשה להתקבל כסטודנטים ונענו בחיוב, אולם בקשותיהם לתעודות מסע נעלמו בסבך הבירוקרטיה. להפתעתם דווקא לאחר ההפיכה ביולי 1952 נפתחו השערים. רובי קיבל תעודת מסע למשך שישה חודשים ופיליפ למשך שנה. לאחר שקיבלו היתרי יציאה יצאו בהפרש של כמה שבועות בינואר 1953. עם צאתם שקע התא באלכסנדריה בתרדמה.

ד"ר משה מרזוק עם סוזי ארוסתו של ויקטור בתקופת הקורס בארץ 1952

רובי נאלץ להמתין בפריז כשלושה שבועות בטרם הוסדרה הפלגתו ארצה. ככל שנקפו הימים חש תסכול ושאל עצמו מדוע אין מטיסים אותו ארצה, שהרי תוקף דרכונו עומד לפוג במרץ. מיד עם הגיעו אליה החלה הכשרתו. בקורס השתתפו שלושה צעירים יהודים מקהיר שנחשפו בשמות שאולים בלבד, וכן צעיר יהודי אלכסנדרוני נוסף בשם ג'וני מצא, אשר גויס בעידודו של ויקטור בעת ששהה בפריז לרגל לימודים, ונועד לשמש מפקד התא משיעלה ויקטור ארצה. רובי הספיק להשתתף בארבעה טיולים בארץ, והחוויות והמראות בטיולים היו לו מקור עידוד ומזון רוחני במשך שהותו הארוכה בכלא המצרי. הקורס שלו היה קצר יחסית, פחות משלושה חודשים, בגלל הזמן הקצוב של אשרת השהייה שלו, ועל כן לא הוסמך כקצין בתום ההכשרה אלא רק כעבור שנים, עם שובו ארצה מן השבי.

לקראת תום הקורס נפגש רובי לראשונה עם מוטק'ה בן-צור וזה שאל אותו: 'אולי תישאר כאן ואנו נחשוב על משימה אחרת עבורך?'. רובי ענה: 'לא בא בחשבון', אך השאלה נסכה בו תחושה קשה. גם הוא, כמו ויקטור, לא הוכן למקרה של הסתבכות במצרים. האפשרות שיצטרכו להימלט או הנחיות כיצד לנהוג אם ייתפסו לא נדונו כלל. במרץ 1953 יצא רובי לצרפת, שם עלה על אנייה שהפליגה למצרים.

בשלב זה עסקו ויקטור ורובי ב'תקיעת שורשים' באלכסנדריה. רובי החל לעבוד בחברה שעסקה בייבוא חומרי גלם לתעשיית הסבון (מקור אפשרי לכימיקלים חיוניים בשעת הצורך) וויקטור בחברה לייבוא ציוד צלילה, אשר סיפקה ציוד ליחידת 'אנשי הצפרדע' של הצי המצרי.

פיליפ הגיע לארץ שלושה שבועות לאחר רובי והצטרף לקבוצת הלומדים. הוא זכה לקורס ארוך יותר, שכן קיבל אשרת שהייה עד תום שנת הלימודים האקדמית. הוא למד בין היתר צילום ופענוח צפנים. בחלק מהקורסים למד עם ג'וני מצא. בעת שהותו בארץ הספיק גם הוא להתארח בביתה של סוזאן, ארוסתו של ויקטור. גם הוא לא הוסמך כקצין בתום הקורס אלא רק לאחר שחרורו מן הכלא במצרים. בתום הקורס יצא פיליפ לפריז והתעכב שם כמה שבועות, ובאוקטובר 1953 שב למצרים.

עם שובו ניעור התא באלכסנדריה. פיליפ הביא עמו הוראות מפורטות לייצור חומר נפץ מרסק (חנ"ם). ויקטור ופיליפ התאמנו בהרכבת החומרים במחסן בגינת ביתו של פיליפ, ואילו סמי עזר ורוברט התאמנו בזה בדירת המפגש. כעת נשכרה דירת מפגש חדשה בבניין רב קומות ורב כניסות ברובע רמלה, אזור מרכזי ושוקק תנועה. הדירה נרשמה על שמו של שמואל עזר, אשר עמד לעלות ארצה. פיליפ השיג משרת לבלר בבורסת הכותנה וכך התאפשרה לו תנועה חופשית באזור הנמל. פיליפ שימש איש הצפנים של התא ודרכו התנהלה חליפת המכתבים עם הארץ. החוליה הייתה מצוידת כבר במשדר ובמקלט, שמואל התקין את האנטנה וויקטור שידר את 'אות התחנה' במורס פעמיים בשבוע, כפי שנדרש. מספר פעמים בשבוע שודרו במיוחד בעבורו אותות מורס בקצב הכתבה לשם תרגולת. כללי שמירת הסודיות שהוטמעו בהם בהכשרה הופנמו היטב, והם נמנעו מלהיראות בצוותא במקומות ציבוריים. ויקטור עסק גם בגיוס חברים חדשים – ז'אק דנון וז'אק פרחי, אך הם טרם הוכנסו לפעילות השוטפת של התא. חברי התא הוותיקים חשו שהם נכונים ומוכנים להפעלה בכל עת.

 

התא בקהיר

לאחר גיוסם של אנשי התא בקהיר בידי אברהם דר, שליח יחידה 131 למצרים, הם שכרו דירת מפגש והתקינו בה סליק. בהתאם להוראותיו של אברהם דר הם בנו מתקן פשוט לפיזור מנשרים, עלו איתו אל גג בניין גבוה ובעזרתו הפיצו עלונים לכל עבר. בעלונים היה חומר תעמולה נגד השלטון הרודני והמדכא במצרים ובגנות המצב הכלכלי הגרוע השורר במדינה. משה מרזוק ביצע עוד פעולות הקשורות באיסוף מידע.

תעודת הקליטה של משה מרזוק בארץ 1952

כאמור, ד"ר מרזוק יצא להכשרה בארץ במהלך 1952. לאחר יציאתו דווחה מרסל למאיר בינט כי מאיר זפרן מבקש לפרוש, שכן הוא עומד להינשא, ולדעתו אין זה הוגן כלפי רעייתו לעתיד, שישאת בעול המשפחה ובמקביל יעסוק בענייני מחתרת. מאיר בינט ביקש להיפגש עמו, ובעקבות המפגש נותק הקשר ביניהם. גם עם אלי נעים נותק הקשר. התא הקהירי 'נרדם'.

במהלך 1953 הגיע ויקטור לקהיר ויידע את מרסל כי הוא כעת מפקד התא באלכסנדריה. משה, שחזר אף הוא מההכשרה בארץ, טען בפניה כי התא בקהיר אינו פעיל יותר וסרב להוסיף פרטים. מאיר זפרן סיפר כי ד"ר מרזוק ציין בפניו שלא הסכים עם מטרות שולחיו וכי טען בפניהם שאנשי החוליה לא הוכשרו למטרות שלהן יועדו. לשאלתו מה יעשו מעתה והלאה ענה מרזוק כי יחשוב על כך.

שני אירועים נוספים מלמדים על השבתת החוליה בקהיר. ויקטור הגיע לקהיר וקיבל מד"ר מרזוק משדר שמסרה מרסל.  ד"ר מרזוק הגיע לאלכסנדריה בעיניים אישיים ומסר לוויקטור משדר נוסף. החוליה בקהיר נותרה ללא מכשיר קשר ועל כן לא יכלה ליצור קשר ישיר עם הארץ. בהמשך נקרא ד"ר מרזוק לפגישה בפריז עם מוטק'ה בן-צור, מפקד יחידה 131. משה פגש בפריז שם כמתוכנן גם את אחיו הצעיר יוסף. ב-30 במאי 1954 חזר משה למלון נסער במיוחד, ולשאלת אחיו מה קרה לו השיב שמתרחשים דברים שאינם לרוחו. לאחר ימים מספר נפרד מאחיו וחזר למצרים.

בן-צור טען כי שחרר את משה מתפקידו, אך גרסת משה, כפי שסיפר למאיר זפרן היא שהתפטר. משה התכוון לעלות ארצה במהרה, אך כמו שמואל עזר לא הספיק לצאת את מצרים מפני שנתפס בעקבות בגידתו של מפקדם אברי אלעד.

 

מרסל והקשר עם מאיר (מקס) בינט

לאחר שאברהם דר שב ארצה נדרשה מרסל לבצע מעט מטלות. היא נסעה לאלכסנדריה לקבל סכומי כסף ממשפחה שמתפקידה היה להעביר לה כספים. פעם בחודש נפגשה עם מאיר זפרן ועם אלי נעים כדי למסור להם את הכסף למימון שכר הדירה של דירת המפגש בקהיר. את דמי השכירות עבור הדירה באלכסנדריה שלחה לשמואל עזר בדואר. היא פגשה את ד"ר מרזוק לעיתים קרובות בבית החולים היהודי, שם אושפזה אימה בשל מחלת הסרטן.

בפברואר או במרץ 1952 הגיע שליח אל מרסל. לפני כן הודיעו לה מפריז כי 'יבוא אמיל והוא מעוניין להיפגש איתך'. היה זה מאיר (מקס) בינט, ישראלי יליד הונגריה, נכה מלחמת השחרור, שבא במשימת מודיעין מטעם יחידה 131. לפני כן מילא משימות מודיעין מסוכנות ומוצלחות בעיראק. הוא בא למצרים ובידו דרכון גרמני, בזהות בדויה של נציג חברה גרמנית לייצור גפיים מלאכותיות (פרוטזות). הם קבעו להיפגש בקונדיטוריה, ושם הבהיר לה כי היא תשמש אשת קשר בעבורו. במכתבים המגיעים אליה מפריז יהיו הודעות בעבורו ועליה להעבירן אליו בטלפון ללא דיחוי. עוד התבקשה להתייצב בדירתו פעם בשבוע לדיווח. בהמשך ההיכרות ביניהם גילתה מרסל אדם מאופק ומופנם אך רחב אופקים, אוהב תנ"ך ומבין גדול במוזיקה. 

כשהתייצבה בדירתו בפעם הראשונה מסר לה מצלמת 'לייקה' כדי שתעבירהּ לידי ד"ר מרזוק והלה יעבירנה לפיליפ באלכסנדריה. בהמשך ביקש ממנה דיווח על חשבון ההוצאות של התאים. לבקשתו נפגשה מרסל עם ד"ר מרזוק והעבירה לו חבילה, אשר בדיעבד התברר שהיה בה משדר. באמצעות מרסל פגש מאיר בינט בדירת המפגש באלכסנדריה את שמואל עזר, מפקד התא המקומי, וכן את מאיר מיוחס, ושוחח עימם מאחורי דלת, כך שלא יוכלו לראותו. בתום המפגש הודיע למרסל כי התא באלכסנדריה יקיים קשר ישיר ועצמאי עם 'הכתובת' בפריז, והוא ינהל את ענייני הכספים.

נראה שכאשר נשלח מאיר בינט למצרים, תכננו שולחיו שיפקד על התאים נוסף על משימתו המודיעינית העצמאית, אך משעמד על אופיים של התאים הבין שהם מכוונים לפעול באפיק שונה לחלוטין משלו ולכן ניתוק מגע עמם. מאחר שמרסל כבר התוודעה אליו, טרח לנתק אותה מהתאים. בינט עזב את מצרים ביוני 1952 וחזר אליה בתחילת 1953. מעת שובו ועד  לנפילת הרשת נפגשה עמו שלוש או ארבע פעמים. במהלך 1954 הייתה מרסל מנותקת מהתאים, ואף מאיר בינט לא הרבה לעמוד עמה בקשר ולהפעילה.

לאחר מות אימה ניסתה להוציא דרכון כדי לצאת את מצרים ולעלות ארצה, אך בטרם הצליחה לעשות זאת נתפסה ועברה מסכת עינויים כדי להבין מה היה תפקידה ולהוציא ממנה מידע.