פרשת "עסק הביש"

"עסק הביש" הוא כינוי שניתן בדיעבד להפעלה הרשלנית של שתי חוליות של צעירים יהודים במצרים, אשר נשלחו בקיץ 1954 לבצע פעולות חבלה מינוריות ביעדים בריטים ואמריקאים באלכסנדריה ובקהיר כדי למנוע את יציאת הצבא הבריטי ממצרים.

מפקדם בגד בהם והסגירם לידי המצרִים. עימם הוסגר גם לוחם מודיעין בכיר שפעל אז במצרַיִם, סא”ל מאיר (מקס) בינט. כולם נחקרו באכזריות ונדונו במשפט ראווה שהחל ב-11 בדצמבר 1954. כעבור עשרה ימים שם מאיר בינט קץ לחייו.

מפקדי שתי החוליות, המהנדס שמואל עזר באלכסנדריה וד”ר משה מרזוק בקהיר, נדונו למוות בתלייה והועלו לגרדום בח’ בשבט תשט”ו, 31 בינואר 1955. ויקטור לוי ופיליפ נתנסון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו ורוברט דסה נדונו ל-15 שנות מאסר, ומאיר מיוחס ומאיר זפרן נדונו לשבע שנים.

ארבעת האסירים האחרונים הגיעו ארצה ב-1968. ארונותיהם של סא”ל שמואל עזר וסא”ל ד”ר משה מרזוק הגיעו ארצה רק באביב 1977 לאחר פנייה אישית של ד”ר יוסף מרזוק, אחיו של משה, לנשיא מצרים אז, אַנְוַר אלסאדאת.

בפרשה זו התחמקו קצינים בכירים בצה”ל מנטילת אחריות אישית להחלטותיהם ולמעשיהם, שיקרו בוועדות חקירה, זייפו מסמכים, הפקירו את הצעירים במצרים, שניאותו לסכן את חייהם ולפעול למען מדינת ישראל, ולא מימשו את אחריותם להבאת ארונותיהם של עזר ושל מרזוק לקבורה בארץ.

ההפעלה הרשלנית של החוליה האלכסנדרונית (החוליה הקהירית הייתה מושבתת בפועל מאז דצמבר 1953) ותוצאותיה הציבוריות והצבאיות היו האירוע הציבורי המסעיר והמטלטל ביותר את מדינת ישראל ב-25 שנותיה הראשונות, היינו עד מלחמת יום הכיפורים (‘מי נתן את ההוראה?’).

היא הביאה לנפילת ממשלות וגרמה גם לפרישתו הסופית של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה ב-1963. ואולם בסערת הפרשה נשכחו גיבוריה: העולים לגרדום והאסירים, צעירים יהודים מגולת מצרים, חברי תנועות הנוער הציוניות, שפעלו בתום לב, במסירות, בהקרבה ובנאמנות. אלה ראויים לשמש דוגמה ומופת גם לדורות הבאים.