רוברט דסה

רוברט דסה נולד בי"ב באייר תרצ"ג, 8 במאי 1933, באלכסנדריה שבמצרים, בנם השלישי של זהרה (למשפחת דרעי) ונסים דסה. אביו נולד באלכסנדריה, נצר למשפחת דסה הירושלמית. אמו הגיעה לשם עם סבתו האלמנה ואחותה מירושלים במהלך מלחמת העולם הראשונה. את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר של הקהילה היהודית באלכסנדריה. בתיכון למד בבית הספר על שם הרמב"ם, מיסודו של הרב הראשי של אלכסנדריה, הרב משה ונטורה, אשר הנחיל לתלמידיו זיקה

לציונות ואהבה לישראל. רוברט היה חניך תנועת 'בני עקיבא' בעיר, מדריך בה, ותקופה מסוימת גם מרכז הסניף.

בשנת 1949 פנה ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה, פעיל ציוני מראשי תנועת 'בני עקיבא' מקהיר, אל רוברט והטיל עליו להסתנן לתנועת 'דרור' ולעשות נפשות ל'בני עקיבא'. לאחר קום המדינה ולאחר המאסרים והרדיפות התפרקה תנועת 'החלוץ הצעיר' והחלה התגודדות מפלגתית ומאבק על נפשות הנוער. בתנועת 'דרור' הכיר רוברט את ויקטור לוי ואת פיליפ נתנזון, שלימים יגויסו יחד עמו ליחידת המודיעין 131.

עם קום המדינה הייתה במחלקת המודיעין שבמטה הכללי של צה"ל (רק בסוף 1953 הפכה המחלקה לאגף במטכ"ל) יחידה מבצעית אחת – יחידה 131, שנועדה לפעול במשימות מודיעין במדינות ערב בעיקר במלחמה. בשנת 1951 נשלח למצרים סרן אברהם דר, קצין ביחידה, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם במשימות איסוף מידע במסגרת היחידה. אברהם דר נעזר בפעילים ציונים ובאנשי המוסד לעלייה ב' כדי לאתר צעירים מתאימים. עובדיה דנון הצביע על רוברט דסה כמועמד מתאים. גם ד"ר סעדיה המליץ עליו והבהיר לו שיצטרך לעזוב את התנועה. רוברט הסכים, הגם שלא אהב את הרעיון שעליו לעזוב את התנועה. לאחר שיחה עם אברהם דר לא היה ספק בידו שהוא מצטרף לתא במחיר הניתוק מהתנועה. אברהם דר גייס צעירים נוספים בקהיר ובאלכסנדריה, והם אורגנו בשתי חוליות מקומיות. מאז עטו רוברט וחבריו מסווה של צעירים הוללים המנותקים מהתנועה ומזרמי הציונות.

בסוף 1952 זומן רוברט להכשרה בארץ. כדי לצאת ממצרים הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה בצרפת, התקבל, והגיע לישראל דרך צרפת בינואר 1953. אשרת היציאה שבידו הייתה עד מרץ בלבד, ולכן הוכשר בארץ בקורס מרוכז ואינטנסיבי שלווה בסיורים בארץ. המראות שנחקקו בזיכרונו באותם טיולים היו למזון הרוחני בעבורו במהלך 14 השנים בכלא המצרי.

החלטת ממשלת בריטניה ב-1954 להוציא את צבאה ממצרים עוררה בארץ חששות כבדים. מישהו באמ"ן הציע לחבל בחשאי במתקנים בריטיים ואמריקניים במצרים וכך לגרום לבריטים לשקול מחדש את החלטתם. אברי אלעד, קצין מיחידה 131, נשלח להפעיל את החוליה באלכסנדריה. החוליה הקהירית הייתה מנוונת אחרי שחודשים אחדים לפני כן התפטר מפקדה, ד"ר משה מרזוק, ולא מונה איש במקומו.

רוברט השתתף בשלוש פעולות שגרמו לשרפות קלות ללא פגיעה בנפש. הפעולה השלישית נקבעה ל-23 ביולי, יום השנה להפיכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. מטען החבלה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון על מדרגות קולנוע 'ריו' באלכסנדריה והוא נעצר מיד. באותה עת היה רוברט בקהיר יחד עם שמואל עזר. עם חזרתו לביתו למחרת נעצר אף הוא. חברי שתי החוליות נעצרו בתוך ימים אחדים והועמדו לדין. היחיד שלא נעצר היה מפקדם, אברי אלעד, ולימים התברר כי בגד בפקודיו והסגירם לידי המודיעין המצרי.

ד"ר משה מרזוק, מפקד החוליה הקהירית, ושמואל עזר, מפקד החוליה האלכסנדרונית, נידונו למוות ונתלו בקהיר בח' בשבט תשט"ו, 31 בינואר 1955. שאר חברי החוליות נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. רוברט דסה נידון ל-15 שנות מאסר עם עבודות פרך. רוברט וחבריו עברו עינויים קשים בעת החקירה וסבלו קשות גם במהלך שהותם בכלא. בגין הנזקים הבלתי הפיכים שהסבו לו הוכר כנכה צה"ל.

במהלך השהות בכלא נחשפו כישוריו הרבים של רוברט. הוא וחברו לתא מאיר זפרן ניצלו את כישרון הציור שלהם כדי לשפר את מעמדם ואת תנאי המחיה שלהם ושל עמיתיהם. הם גם צורפו לחוג לציור שבמסגרתו ציירו ציורים שעיטרו את משרדי הקצינים ואף השתתפו בתערוכה של עבודות אסירים. רוברט, שהיה ספורטאי,  התמנה לקפטן קבוצת כדור-סל ובהמשך למאמנה. הוא ניצל זאת כדי לצאת עם הקבוצה לתחרויות בבתי כלא אחרים בניסיון לפגוש את חברתם מרסל ניניו, שהייתה בכלא נשים. רוברט למד לנגן והצטרף לתזמורת הכלא. הוא לימד את הנגנים את מנגינת 'התקווה', וכך, למרבה האירוניה, באחד האירועים ניגנה התזמורת את ההמנון הישראלי. 

רוברט דסה, ויקטור לוי, מרסל ניניו ופיליפ נתנזון השתחררו מהכלא בפברואר 1968 בעסקת חילופי השבויים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר הגעתו ארצה למד רוברט לתואר 'בוגר' בחוגים לשפה וספרות ערבית ולהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב. לאחר הגעתו ארצה קיבל רוברט דרגת רב סרן בחיל המודיעין, ומאוחר יותר הועלה לדרגת סגן אלוף.

בשנת 1976 פרסם העיתונאי אביעזר גולן את ספרו 'מבצע סוזאנה' ובו הביא את סיפורם של הארבעה. ב-1992 פרסם רוברט את ספרו 'בחזרה לקהיר' ובו שחזר את אירועי 1954 ואת החוויות של קרבנותיהם בכלא המצרי.

רוברט עבד שנים רבות כעיתונאי במחלקה הערבית של הטלוויזיה הישראלית, והיה היחיד מכל חברי הרשת ששב למצרים לאחר חתימת חוזה השלום עמה ב-1979, וחזר לבקר בה יותר מעשרים פעם.

לרוברט ולרעייתו שלושה ילדים ושבעה נכדים.