מרסל ניניו


מרסל נולדה בקהיר בב' במרחשוון תר"ץ, 5 בנובמבר 1929 להוריה יעקב ניניו, ופאני (לבית חיים) ממוצא תורכי, בת זקונים אחרי שני אחים. הוריה היגרו למצרים עם משפחותיהם. אביה עזב את בולגריה לפני מלחמת העולם הראשונה בשל מדיניות הגיוס הכפוי של התורכים, ואמה היגרה למצרים מתורכיה עם הוריה לאחר מלחמה זו.

המשפחה התגוררה במרכז קהיר ומרסל למדה את לימודיה היסודיים בבית הספר של הקהילה היהודית בעיר והצטיינה בכדורסל, בשחייה ובהתעמלות.

בשנת 1939, בהיותה בת תשע, נפטר אביה, והמשפחה עברה להתגורר בהליופוליס. מרסל עברה ללמוד בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית שם. את לימודי התיכון עשתה בבית הספר האנגלי St. Mary’s College. בתקופה זו השכירה אמה חדרים בביתן. מרסל למדה הדפסה וקצרנות והחלה לעבוד כמזכירה.

עם קום המדינה הוקמה במחלקת המודיעין שבמטה הכללי יחידה מבצעית שמטרתה לעסוק במשימות מודיעין בעת מלחמה, יחידה 131. בשנת 1951 נשלח למצרים קצין מיחידה 131, סרן אברהם דר, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם למשימות איסוף מידע במסגרת היחידה. אברהם דר נעזר לצורך משימה זו באיש הקהילה היהודית בקהיר והפעיל הציוני ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה ובנציג הסוכנות היהודים במצרים, שלמה הלל, לימים שר בממשלת ישראל, יושב ראש הכנסת וחתן פרס ישראל על מפעל חיים. מרסל הייתה פעילה בסניף 'השומר הצעיר' בהליופוליס, וכך נוצר הקשר בינה לבין ד"ר סעדיה, שחיפש מתנדבים בעלי רוח ציונית. הוא קישר בינה לבין שלמה הלל, ובפגישה עמו הדגישה מרסל שהיא המפרנסת העיקרית של משפחתה וביקשה שידאגו לאמה במקרה הצורך. אמה של מרסל נפטרה ב-1953, לפני נפילת הרשת.

אחרי הפגישה עם שלמה הלל פגשה את אברהם דר, והתנדבה לרשת שהקים דר במצרים. תפקידה היה לקשר בין אנשי הרשת ולהעביר חבילות בין שתי החוליות, באלכסנדריה ובקהיר. אברהם דר הכיר לה את חברי החוליה הקהירית ונסע עמה לאלכסנדריה להכיר את חברי החוליה האחרת. ב-1952 הכירה את מאיר (מקס) בינט, קצין מיחידה 131 שפעל במצרים במשימת מודיעין אישית וללא קשר לשתי החוליות שהקים אברהם דר. עם הגיעו למצרים מסר לה בינט חבילות עבור שתי החוליות. ממנו למדה מרסל לצלם ולכתוב בדיו סתרים.

ב-1954, לאחר החלטת ממשלת בריטניה להוציא את צבאה ממצרים, הוחלט באמ"ן לנסות לחבל במתקנים בריטיים ואמריקאים במצרים במטרה לסכל את ההחלטה הבריטית. החוליה האלכסנדרונית ביצעה מספר פעולות בקהיר ובאלכסנדריה. במהלך אחת מהן אירעה תקלה כשמטען חבלה מאולתר התלקח בכיסו של פיליפ נתנזון על מדרגות קולנוע 'ריו' באלכסנדריה. בזה אחר זה נעצרו חברי הרשת ולאחר תקופה של חקירות ועינויים הועמדו לדין.

בעת שחברי החוליות נעצרו שהתה מרסל בעיר החוף ראס אל-בר, שם נעצרה ונלקחה לאלכסנדריה לחקירות תוך עינויים קשים, ובמהלכם ניסתה להתאבד. היא נפצעה באורח קשה, נלקחה לבית חולים למספר חודשים ומשם לבית המשפט. בסיום המשפט נדונה מרסל ל-15 שנות מאסר. יתר חברי הרשת נדונו אף הם לתקופות מאסר ממושכות. משה מרזוק ושמואל עזר, מפקדי החוליות בקהיר ובאלכסנדריה, נידונו למוות בתלייה. מקס בינט התאבד בתאו במהלך המשפט.

בארץ דווח על הכישלון במגבלות הצנזורה, בכינויים מרומזים כ'עסק הביש' ו'הפרשה'. שאלה מרכזית עדיין עומדת במרכז הדיון "מי נתן את ההוראה" להפעלת הרשת, אף שלא הוכשרה למשימות חבלה.

בתום המשפט הועברה מרסל לבית סוהר בקהיר. בזמן שחברי הרשת הגברים היו בכלא ביחד, מרסל התמודדה לבדה עם החיים בכלא הנשים. בהיותה ציונית שנשפטה באשמת ריגול לטובת ישראל, מרבית הזמן הייתה מבודדת מיתר האסירות הפוליטיות, שהיו קומוניסטיות ברובן. מעת לעת הצליחו החברים ליצור עמה קשר באמצעות מכתבים ושמועות שהעבירו אסירים אחרים. היא יזמה הקמת קבוצת כדורסל לאסירות, שיעורי ריקוד, סריגה, התנדבות במרפאת בית הכלא ועוד, וכך התמודדה עם החיים בבית הסוהר. עוד סייעו לה אנשי הקהילה היהודית בקהיר אשר ביקרו אותה לעתים וניסו לעזור כמידת יכולתם.

לאחר מאמץ עיקש של ראש המוסד באותה העת, מאיר עמית, שוחררו ארבעת האסירים שנותרו בכלא – מרסל, רוברט דסה, ויקטור לוי ופיליפ נתנזון, וב-12 בפברואר 1968 הגיעו ארצה. מרסל למדה עברית באולפן ולאחר מכן ספרות אנגלית ואמריקאית ותולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב. לאחר הגיעה ארצה הוענקה לה דרגת סגן אלוף בחיל המודיעין.

בשנת 1971 הכירה את בעלה, אלי בוגר, ועמו חיה שנים רבות ברמת השרון. היום מתגוררת מרסל בהוד השרון.