מאיר מקס בינט

מאיר מקס בינט בן עמליה ויוסף נולד בעיר סומבטהלי Szombathely  שבהונגריה, בז' בתמוז תרע"ג, 27 ביוני 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה. כשאביו השתחרר משירות בצבא האוסטרו-הונגרי חזרה המשפחה לעיר מנהיים בגרמניה, מקום עבודתו של האב. בשנת 1924 עברה המשפחה לקלן. יוסף קיבל משרה אחרת כדי שמאיר ואחותו ילמדו בעיר שבה היה תיכון יהודי. מאיר למד בבית הספר התיכון היהודי 'יבנה' והיה חבר בתנועת 'עזרא'. עוד ניגן בחליל אלט ובכינור.

בעקבות אירועים אנטישמיים החליטו מאיר והוריו לעזוב את גרמניה, ובמאי 1935 הגיעו לפלשתינה. אחותו הבכורה והיחידה רות, שהגיעה ארצה שנה קודם לכן, דאגה להם לסרטיפיקט. מאיר עבד לפרנסתו וכדי לסייע כלכלית להוריו כספן בנמל תל-אביב, במכניקה עדינה אצל מעסיקים שונים, והתנדב ל'מגן דוד אדום'. בימי מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט שהה מאיר בכפר-חסידים, השתתף בקורס צבאי של ה'הגנה' והוכשר לענפי המשק השונים.

משנת 1942 ובמשך ארבע שנים עבד מטעם חברת 'סולל בונה' בחברת הנפט האנגלו-איראנית באבאדאן שבאיראן כאחראי במחלקה למכניקה עדינה. באותן שנים הדריך נוער יהודי והכין אותו לעלייה ארצה. הוא למד פרסית והשלים את השכלתו הפורמלית (לתעודת בגרות) בהתכתבות עם אנגליה.

משנת 1946 השתלם באנגליה במקצועות הרדיו והנדסה אלקטרונית. בליוורפול שבה התגורר הדריך בני נוער יהודים, הקים מקהלה והדריך אותה. חלק מחניכיו עלה ארצה בהשפעתו.

ב-1947 הצטרף ל'גדעונים', אנשי האלחוט של המוסד לעלייה ב', ופעל בעיקר באיטליה במחנה מג'נטה  כמתקין מכשירי אלחוט לספינות רכש ומעפילים.

ב-1 בפברואר 1948 התגייס לצה"ל שטרם קם באופן רשמי ושירת בתחילה כקצין בחיל הקשר. בהמשך הצטרף לחיל המודיעין. מאוגוסט 1949 עסק בפעילות חשאית עלומה בעיראק ובאיראן, הקשורה גם להעלאת יהודי עיראק ארצה. בגין פעילות זו הוא נשפט שלא בפניו (אחרי שהצליח להימלט ארצה) ונדון לעונש מוות. במהלך משפטו בקהיר ביקשה ממשלת עיראק את הסגרתו לידיה כדי לממש את גזר דינו.

ב-1950 התחתן בתל-אביב עם ג'ין דוידוב, ולאחר מכן נסעו שניהם לצפון אנגליה כדי להשלים את לימודיו במכללת The wireless college Colwyn Bay. ביולי 1951 שבו לארץ לקראת הולדת בתם מיכל-מישל. אז נולדה השליחות  החשאית למצרים.

בדצמבר 1951 יצא לגרמניה לבנות את סיפור הכיסוי לשליחותו למצרים כמקס בנט, גרמני יליד מנהיים, שהתגורר בבון, אשר הייתה אז בירת גרמניה. בינט רקם קשרים עם חברות יצוא שחיפשו דרכים לשיווק מוצריהן למדינות ערב ובראשן מצרים ולבנון, וקיבל על עצמו לייצגן. החזרה לגרמניה הייתה קשה מאוד מבחינה רגשית. בהמשך הצטרפו אליו לגרמניה רעייתו ובתו.

ב-12 באפריל 1952 יצא בינט למצרים למשימת איסוף מידע כמקס בנט, איש עסקים גרמני, נציג חברות גרמניות שונות. החברה הבולטת מבחינת היכולת למצוא דרך להגיע לנגיב הייתה פון-לאופנברג לייצור פרוטזות, מוצרים שהיו חיוניים אז במצרים. נשיא מצרים באותם הימים, מוחמד נגיב, היה ראש אגודת הנכים טרם מנויו. במהלך שליחותו במצרים יצר בינט קשרים עם צמרת השלטון והצבא וביסס את מעמדו גם בקרב קהילת המדענים והמהנדסים הגרמנים שקיבלו מקלט במצרים ופעלו ועבדו בה אחרי מלחמת העולם השנייה.

מלכתחילה נקבע כי מאיר בינט יהיה 'זאב בודד' במצרים ולא יקיים קשר עם אף לא אחד משליחיה האחרים של ישראל וגם לא עם תאי המחתרת הציוניות באלכסנדריה ובקהיר ('הרשת'). נראה כי הממונים עליו החליטו לנצל אותו לצרכים מנהליים והוא התבקש להעביר לרשות חברי ה'רשת' כסף באמצעות המקשרת בין שתי החוליות – מרסל ניניו. מאיר נפגש גם עם שמואל עזר באלכסנדריה ועם מאיר זפרן בקהיר. אף ששוחח עמם כך שלא יזהו את פניו, הם ידעו שהוא מישראל. היה זה סיכון חמור אם הרשת תיחשף, ואכן כך היה.

ב-5 באוגוסט 1952 הגיע בינט לישראל והתלונן באוזני הממונים עליו על היבטים שונים בנוגע לשליחותו, בהם סיפור הכיסוי הגרמני, אך בעיקר התריע על הקשר שנאלץ לקיים עם חברי החוליות היהודיות במצרים. הוא התנה את שובו לשם בתיקון המעוות, ורק אחרי שהובטח לו הדבר הוא נאות להמשיך. בנובמבר החל את דרכו חזרה למצרים אחרי שהות בגרמניה. בשלב זה קיבל מינוי חשוב גם מטעם סוכנות של חברת המכוניות 'פורד' במצרים כמהנדס יועץ.

בינואר 1953 הגיע בשנית למצרים ובסוף שנה זו הצטרפו אליו רעייתו ובתו הקטנה, מהלך שחיזק את סיפור הכיסוי שלו. בינט העמיק את קשריו עם צמרת השלטון המצרי והקהילה הגרמנית שם ונפגש עם הנשיא, הגנרל  מוחמד נג'יב. בספטמבר 1953 פרסם העיתון הגרמני 'זיג אונד ריין' מאמר גדול על שיתוף הפעולה הגרמני-מצרי ובמרכזו שובצה תמונה של נגיב ובינט בלשכת הנשיא . מאיר בינט סיפק מידע אמין וחשוב למודיעין הישראלי.

בעקבות נפילת הרשת ובהעדר מידור הגיעו המצרים גם אליו. מרסל ניניו הייתה האחרונה שתפסו אנשי המודיעין המצרי. היא תיארה את מכוניתו בעקבות עינויים קשים מאוד, מעבר לכוח הסבל של בן אנוש. מאוחר יותר התברר כי המודיעין המצרי קיבל כבר לפני כן מידע על בינט מפי אברי אלעד, קצין צה"ל שנשלח להפעיל את החוליה האלכסנדרונית אך בגד באנשיה ובחבריהם בקהיר והסגירם למצרים. מאיר נחקר ועונה קשות במשך חמישה חודשים בכלא המצרי. יוםלפני שהיה אמור לעלות על דוכן העדים, בנר שני של חנוכה, 21 בדצמבר 1954, שלח יד בנפשו. הוא לא רצה לספק למצרים את התענוג בהעלאתו לגרדום בראש חוצות. עורך הדין שנשכר להגן עליו דיווח כי כבר עשרה ימים לפני כן הושם בתא הנידונים למוות.

אחרי ששלח יד בנפשו בכלא המצרי הוברח ארונו לאיטליה. בפברואר 1959 הובא לקבורה בטקס חשאי בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

בספטמבר 1987 העניק שר הביטחון יצחק רבין לאלמנתו ג'ין את דרגות סגן האלוף של מאיר ואמר: 'רמת הסיכון בשליחותו הבלתי רגילה של מקס בינט הייתה גבוהה, ולצערנו נפל האיש על משמרתו. במרוצת הזמן נתערבבו פרשיות שלא היו קשורות זו בזו, ובטעות קישרו אותו לפרשה אחרת (פרשת עסק הביש), שלמקס בינט לא הייתה שום נגיעה ותפקיד בה. הוא היה בשליחות מודיעינית ביטחונית נפרדת, עצמאית, שלא הייתה קשורה לכל האירועים של אותה שנה. הוא נפל בשליחות המדינה, למען המדינה, וכאשר שירותו נתן למדינת ישראל יכולת ביטחונית הרבה הרבה יותר טובה מאשר אילולא נשא בתפקיד אותו מילא'.

נתן רהב, שהכיר את בינט מתקופת הכשרתו טרם שליחותו, אמר בתוכנית הטלוויזיה 'חיים שכאלה' על 'נידוני הפרשה' ששודרה בדצמבר 1989: 'הורינו שהקימו את המדינה ובנו אותה לימדו אותנו וחינכו אותנו שלהגיע לעצמאות הוא לא דבר קל, מלא מהמורות וקשיים. לא מגיעים לפסגת ההר אם לא משאירים כמה מצבות במורדותיו, ומקס בינט היה אחד הלוחמים העלומים שנתן את נפשו בבית סוהר במדינת אויב, ואחת המצבות במורדות אותו הר היא שלו'.

מאיר היה איש אשכולות, שוחר תרבות, יצירתי ויוצר, קרא וכתב הרבה גם על חוויות ואירועים שנחשף אליהם. המוסיקה הקלסית ליוותה אותו כל חייו. מאיר היה אוהב אדם, עמו ומדינתו.

מידע נוסף על סא"ל מאיר מקס בינט יש באתר www.meirmaxbineth.org ובדף הפייסבוק שלו.