מאיר זפרן

מאיר נולד בקהיר בכ"ט במנחם אב תשכ"ח, 15 באוגוסט 1928, בן לאביו יוסף ולאמו פלורה לבית גטניו. סבו, משה גטניו, הגיע למצרים מפרוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה; משפחת סבו מצד אביו הגיעה מיאנינה שביוון ומקורפו לפני מלחמת העולם הראשונה. אביו עבד כ-25 שנים כמנהל המחסנים של קטאוי באשה בקום אומבו שליד אסואן במצרים העילית, כ-1,500 ק"מ דרומית לקהיר. הייתה שם חווה ענקית ובה גידלו חיטה, תירס לקמח וקנה סוכר. מאיר גדל בקום אומבו עד גיל שבע, ואז שלחוהו הוריו לבית סבו מרדכי וסבתו אסתר בקהיר כדי שילמד בבית ספר צרפתי פרטי. השומר בבית סבו לקח אותו מדי בוקר לבית הספר, שם החלו הלימודים בשעה 0730, והחזירו הביתה בתום הלימודים בשעה 1700.

הקשר עם הוריו התקיים בעיקר באמצעות מכתבים ומעט בעזרת הטלפון שהיה בבית סבו. מאיר פגש את הוריו שלוש פעמים בשנה: בחג המולד, כשהיה נוסע אליהם ברכבת (שיצאה מקהיר בשעה 2000 והגיעה לקום אומבו למחרת ב-0900); בחג הפסחא; בחופשת הקיץ, כשאמו הייתה מגיעה לחודשיים לקהיר ואביו לחודש, ואז נסעו לנפוש בפורט סעיד. משפחת זפרן התגוררה ברחוב הצבא (شارع الجيش) מחוץ לרובע היהודי (حارة اليهود), כמו הרבה משפחות אמידות ומודרניות אחרות בקהילה היהודית.

בתום לימודיו בתיכון הצרפתי החל מאיר ללמוד אדריכלות והנדסת בניין באוניברסיטת קהיר. ב-1952 סיים את לימודיו והוסמך בשני המקצועות.

עם תחילת לימודיו באוניברסיטה ב-1946 גייס אותו משה מרזוק, שהכירוֹ מחברותם בתנועת 'מכבי–החלוץ', ל'הגנה'. המדריך היה ריימונד באיר (Bayer), והוא לימד את חניכיו עברית וגרמנית. רק מאוחר יותר התברר למאיר שבעצם היה שליח ה'הגנה' במצרים.

לאחר שגויס ל'הגנה' הוטלו עליו שתי משימות: א. לארגן קבוצת נערים יהודים עד גיל 18 מהרובע היהודי כדי שישמרו עליו בשעת משבר. מאיר הצליח לרתום 35 נערים למשימה, וכן את אחותו הצעירה אדריאנה; ב. לארגן קבוצה דומה שתשמור במרכז קהיר. משניסה לגייס בחורים לקבוצת שמירה שלישית, נזרק מבתיהם.

סמוך לאחר גיוסו אימן אותו משה בקרב פנים אל פנים (קפא"פ) בעזרת סכין ובעזרת מוט ובו בליטות (נַבּוּט) והנחה אותו לאמן את חברי שתי הקבוצות שגיבש, כדי להיערך ליום פקודה שיבוא עם הקמת מדינה עברית עצמאית. משה הניח שאספסוף מקומי יתקוף את שכונת היהודים. מאיר אימן את חניכיו מדי שבוע בקבוצות בנות שמונה חברים, במקביל ללימודיו באוניברסיטה ולפעילותו הגלויה ב'מכבי–החלוץ'.

בידי משה היה אקדח, ומאיר אימן את חניכיו גם בשימוש בו. הוא רכש מיומנות כה גבוהה עד שבעת ירי האקדח לא נרתע בידו. משה התרשם מהישגיו של מאיר ודיווח עליהם למטה ה'הגנה' בארץ.

באחד הימים פנה אליו מפקד יחידת האבטחה של מרכז העיר והתלונן שאדריאנה מתקילה אותו ואת פקודיו. מאיר ענה לו באדישות: 'אז תתגוננו מפניה!"...

לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ביום שישי, ד' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הורה משה למאיר לגשת מיד מביתו לרובע היהודי, להקים מתרסים ולהותיר רק פתח אחד פתוח. עוד הנחה שכל פקודיו של מאיר יימצאו בחדרי מדרגות סמוך לשער הרובע. משה נשא על גופו את האקדח ובו שלושה כדורים בלבד, ולמאיר נתן רימון ואמר 'אני מקווה שלא תצטרך לזרוק אותו על האספסוף, כי אם זה יקרה, כל קהיר תהיה ברובע ותשחט את היהודים'.

ואכן, אחרי הצהריים בשבת שלמחרת ההכרזה נהר אספסוף ובו ילדים מוסתים, חברי 'האחים המוסלמים' וחברי תנועת 'מצר אלפתאת' (مصر الفتاة, מצרים הצעירה, תנועת שהסיתה לשנאת זרים) לעבר רובע היהודים. מאיר המתין להם בלוויית 35 חניכיו חמושים במוטות, הרימון בידו, והם ניצבים מחוץ לחומות הרובע. לפתע נשמעה ירייה בודדת מאקדח. האספסוף עצר, סב על עקבותיו והחל נמלט. מאיר הורה לחניכיו: 'לא לזוז!', והחל מתקדם צעד אחר צעד בעקבות הנמלטים. אנשיו הלכו בעקבותיו. רק משראו אותם מתפזרים בכיכר 'עתבה' (عتبة) שחרר את פקודיו והורה להם לשוב לחדרי המדרגות. חצי שעה לאחר ששבו לרובע היהודי הגיעו השוטרים. הם חיפשו את האקדח אך הוא כבר הוסלק מזמן, וכמוהו הרימון שמאיר אחז לפני כן בידו. הוא הוטמן בסליק שהיה ברצפת בית הכנסת 'בעל הנס'... מאוחר בלילה שחרר מאיר את רוב חניכיו, והשאיר את מקצתם בתורנות. מאיר עצמו ישן שינה טרופה במרפסת ביתו, כשאוזנו כרויה למתרחש מסביב.

בעקבות הפיכת הקצינים במצרים ב-23 ביולי 1952 הולאם המפעל בקום אומבו, ואביו של מאיר החל לעבוד בבנק זִלְכָה בקהיר.

ב-1951 בא משה לביתו של מאיר ושאל אותו אם יאות לעזור למדינת ישראל ולרַגֵּל למענה. מאיר ענה בחיוב. תוך זמן קצר נבנה התא הקהירי ובו היו חברים משה, מאיר, אלי נעים, צזאר כהן ומרסל ניניו. בתא האלכסנדרוני היו חברים שמואל עזר, רוברט דסה, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון. מאיר התריע מפני גיוסה של מרסל וחשש שאם תיתפס, יענו ויאנסו אותה. עוד שאל מדוע לגייס יהודים מקומיים ולא מוסלמים או קופטים. שאלותיו/מחאתו נותרו ללא מענה... כעבור כמה חודשים, כשמשה שב מן הארץ וסיפר למאיר שרוצים שיבצעו פיגועים, מאיר סירב לזה.

עם זאת משה מרזוק הפעיל את מאיר במשימות מודיעין. הוא התבקש למפות מחנות צבא, ומאיר היטיב לעשות זאת. הוא מצא תואנות מגוונות כדי להיכנס לכמה מחנות בסביבות קהיר, שוטט בהם ותיעד בראשו את שראה, ומששב לביתו מיהר להכין תרשימים של מה שראה ולמסור אותם למשה. עוד עסקו שניהם בהכנת מנשרים ובהפצתם באישון לילה ברחובות קהיר.

מאיר נתפס ביולי 1954, ימים אחדים אחרי ניסיון הפיגוע בקולנוע 'ריו' באלכסנדריה. הוא נשפט לשבע שנות מאסר עם עבודות פרך. במהלך שהותו בכלא השתדלו הוריו ואחותו לסייע לו ולחבריו. באחד מביקוריו בכלא הופתע מפקד הכלא לפגוש את אביו, שהכיר משירותיו בבנק, והבטיח להעניק למאיר יחס מיוחד לטובה.

בעקבות 'מבצע קדש' גורש אביו של מאיר ממצרים והגיע באניה למרסיי, ומשם הפליג ארצה. הנשיא יצחק בן-צבי המתין לו על הרציף בחיפה, קיבל את פניו והבטיח לו שמדינת ישראל תדאג למאיר ולחבריו האסירים! אמו סירבה לצאת את מצרים כל עוד מאיר כלוא, ובנחישות מדהימה הצליחה להגיע עד לראש שירותי הביטחון במצרים ולהשיג את אישורו לכך שאמנם תישאר במצרים עם בתה רוזט עד לשחרורו של מאיר. שתיהן יצאו משם רק לאחר שמאיר השתחרר מן הכלא ב-1961.

סמוך לשחרורו מהכלא אפשרו למאיר להשתתף בסעודת ליל שבת בבית אחותו הבכורה רוזט, משם נלקח למתקן 'תחשיבה' (تحشيبة) ללינת לילה ומשם לכלא על הנילוס בהמתנה לגירושו ממצרים. הוא שהה בו שלושה ימים. הצלב האדום טיפל בו ובמאיר מיוחס, שגורש יום לפניו. אחותו רוזט ואיש ביטחון ליוו אותו לשדה התעופה, וממנו המריא לצרפת. בשדה התעופה בפריס המתין לו יחזקאל בן-סירא, צנחן לשעבר ונכה צה"ל, חבר קיבוץ מעגן מיכאל, ונציג המוסד באותם ימים. מאוחר יותר פגש בשדה התעופה גם את אביו הנרגש והשתדל להרגיעו שהנה יצא בריא ושלם מן הכלא המצרי. במהלך חודשיים שבהם שהה בפריס הופעל על מאיר לחץ גדול שיעבור לברזיל ויחיה בזהות חדשה שיקבל, אך הוא התעקש להגיע ארצה. כשנחת בשדה התעופה בלוד המתין לו ליד כבש המטוס ראש אמ"ן, האלוף אהרן יריב, וקיבל את פניו בהכרזה: ‟Welcome home, Captain Zafran!”, וכך התבשר מאיר שהוא נחשב לקצין בצה"ל. בבית הנתיבות המתינו לו ליד שולחן עמוס כל טוב אביו, אחותו אנדריאה שהגיעה מקונגו, ועוד חברים של אביו. ההתרגשות הייתה רבה.

מאיר קיבל דירה בקרית ים ב', בשיכון של צבא הקבע, ומיד החל ללמוד עברית באולפן בבת גלים. כעבור חצי שנה החל לעבוד במחלקת התכנון בעיריית חיפה, ותוך זמן קצר עבר למחלקת הבנייה, שם עשה חיל. המיזם הראשון שניהל היה הקמת בית הספר 'ביכורים' במרכז הכרמל. מאיר עבד תשע שנים בעיריית חיפה, ובשנתו האחרונה שם היה בצוות שהקים את המגדל של אוניברסיטת חיפה. אחרי מלחמת ששת הימים הוענקה למאיר דרגת רב סרן.

ב-1970 נסע עם משפחתו לגבון מטעם חברת פדרמן, ולחוף השנהב מטעם 'סולל בונה' וניהל שם מיזמים רחבי היקף. בתום שלוש שנים באביג'אן בירת חוף השנהב שבה כרמלה רעייתו עם שני ילדיהם לחיפה, ומאיר התמנה למנהל סניף 'סולל בונה' בטוגו.

בעת שהותו באפריקה הכין מאיר 24 רישומים ובהם חוויותיו וחוויות עמיתיו מתקופת המעצר, החקירות, המשפט והמאסר בקהיר. הם הוצגו בתערוכה במרכז למורשת המודיעין בגלילות, וכיום אפשר לראותם באתר זה  ב'גלריה' , 'ציורים ועבודות של הנידונים'

מאיר שב ארצה מעט לפני מלחמת יום הכיפורים, ובמהלכה ולאחריה ריכז כעשרים פרויקטים של חברת 'עמידר' בצפון הארץ, בתל אביב ובירושלים, מפני שהמהנדסים שטיפלו בהם היו במילואים.

לאחר פרישתו לגמלאות החל מאיר מתמסר לציור, וביתו משמש מוזיאון קטן ליצירותיו עזות ההבעה.